שבחי, ירושלים

יום ירושלים, חברים, יום ירושלים! לא יודעת איך זה אצלכם, אבל בילדותי הירושלמית
היה ליום ירושלים מקום של כבוד בשרשרת החגים. בכל חג אחר היינו כמו כולם: בפסח הבאנו לגן ביצים קשות וחסה נבולה על תקן כרפס, בפורים גררנו את שובל התחפושת בגשם, ובט"ו בשבט נטענו בגינה השכונתית, אבל יום ירושלים היה מיוחד כי בבוקר היינו מגיעים לגן לבושים בלבן, והגננת הייתה מצמידה לחולצותינו גזיר קרטון שצוירו עליו מנורת בית המקדש או סמל האריה של ירושלים.

אחר כך פקדו עלינו לחבוש כובעים ולעמוד בשורה, וכך יצאנו משער הגן בתהלוכה צוהלת. בראש הטור צעדה הגננת חסידה, שהייתה שייכת לדור שלגננות היו שמות של גננות, וכולן הועסקו דרך העירייה (אף אחד לא חשב עוד על גנים פרטיים שנקראים "בית הגורים של לי-פז ועלמא").

לחסידה היו קול גדול ונטייה לגילוי לב מהעידן שלפני התקינות הפוליטית. לא הייתה לה שום בעיה לצבוט בבטנה העגלגלה של ילדה ולומר: "נו, שמיינה, אכלת הרבה בחופשה?" אתם יכולים לנחש מי הייתה אותה ילדה ואיזו טראומה נגרמה לדימוי העצמי שלה.

הסייעת-גננת הייתה מרים, אשתו של ציון מהמכולת שליד הגן, אותה מכולת שהוריי סיפרו לנו עליה כי מוכרים ומחליפים בה ילדים, ואם יש ילד מקולקל, פשוט אפשר להחזיר אותו לציון ולקחת אחד אחר. עליי הסיפור לא השפיע כל כך, אבל אחי הקטן לא העז לעבור ליד המכולת של ציון. פחד שיחליפו אותו פתאום.

תהלוכת יום ירושלים שלנו התייזעה במעלה רחוב דוד רזיאל, לכיוון ארמון הנציב הבריטי, שהפך למפקדת או"ם. מאחורי הארמון היה הכפר ג'בל מוכבר, שמצד אחד הזהירו אותנו הורינו שלא להיכנס לחורשה אשר הפרידה בינו ובין השכונה, ומצד אחר שיחקנו עם ילדי הכפר בכל שבת במדשאות הרחבות שליד החורשה.

הזמן היה עיצומה של האנתפאדה שרק בשנת 2000 יסתבר כי הייתה הראשונה. בקבוקי תבערה ואבנים היו דבר שבשגרה, אבל אנחנו צעדנו בבוקר שמשי ושמח אל טיילת דה-האז, שאז עוד ניצבה לבדה, לפני שנבנתה תחתיה טיילת שרובר. בטיילת ראינו איש עם חמור רתום לעגלת בייגלך ארוכים עם זעתר שהיה נבזק לגביעים מקופלים מדפי ספר הטלפונים, גזלן שהיה לו פוסטר עם כל הארטיקים והרבה ילדים מגנים אחרים, שגם הם לבשו חולצות לבנות עם סמל של אריה מקרטון מוצמד בסיכה.

חסידה ומרים הושיבו אותנו במעגל על הדשא, ומשם אני לא זוכרת שום דבר. באמת. לא הסברים ולא סיפורים. אולי רק את השיר "על חומותייך עיר דוד הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה" וגם שבמשך הרבה זמן לא הבנתי מה זה "שישואת" ומה זה "גילובה" מהבית הראשון של השיר, "שישואת ירושלים גילובה".

איכשהו לא יצא לי לברר אף פעם: האם גם בגנים מחוץ לירושלים חגגו את יום ירושלים? ואם חגגו, אז בכזו אדיקות? זה היה פחות מעשרים שנה מאז הצנחנים הבוכים בכותל והאיחוד הגרנדיוזי של המגה-סטארים משה דיין, עוזי נרקיס ויצחק רבין ליד חומות העיר העתיקה.

גיחה קצרה ל"ויקיפדיה" מלמדת אותי כי הראשונים שעלו על הפוטנציאל המסחרי של יום ירושלים היו אנשי הרבנות הראשית, אשר בחודש טבת תשכ"ח קבעו את כ"ח באייר כ"יום הודיה לקב"ה על הנסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים".

הממשלה והכנסת אישרו את החג בשנת 1968, אך מסתבר שעברו שלושים שנה נוספות עד שקם חבר הכנסת חנן פורת והצליח להעביר חקיקה רשמית שעיגנה סופית את מעמדו של יום ירושלים. בהצעת החוק של פורת נכתב: "את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל".

רום התקוות? פסגת השאיפות? מה קפץ פתאום על אותו חנן פורת (חבר סיעת המפד"ל, איך לא)? התגלות אלוקית? ביקור משפחתי בנקבת השילוח שעורר בו רגשות עזים? כנראה לא.
מכיוון שבשנת 1998 עוד הייתי בשיא ירושלמיותי, אנסה לענות: הרבה השתנה בירושלים במרוצת השנים. בשנת 1987 עוד חגגו את יום ירושלים במוסדות החינוך הממלכתיים, ועם הזמן התגבר הרעש הפוליטי-ימני שסביב החג, והתהלוכות שפעם עוד השתתפנו בהן הפכו לתהלוכות דתיות לכל דבר, עם רוב מוחלט לציבור חובשי הכיפה.

הציבור החילוני בירושלים ראה איך היום הזה מנוכס כולו למטרות פוליטיות-דתיות שאינן מתאימות להשקפת עולמו, והחליט לזוז הצדה ולפנות את השטח ללא מאבק. בשנת 1998 כבר נקבע יום ירושלים בתודעת החילונים כיום שרצוי לא להגיע בו למרכז העיר, ואם אפשר, עדיף לא לצאת מהבית כלל.
למה? כי בכל שנה ביום ירושלים נמלאו הרחובות הראשיים אוטובוסים שפלטו מתוכם אלפי נערים ונערות מתנועות נוער דתיות ופעילי מפלגות ימין, ומדי פעם הפרה תהלוכת כת המקויה (היפנים המטורללים האלה שמאמינים כי ישראל היא ההמצאה הגדולה ביותר מאז הפניצילין) את שגרת החצאיות והציציות.

זו כנראה הסיבה שחבר הכנסת פורת העביר את החוק: הידיעה הברורה שבהינתן האפשרות, יתנתק הציבור הלא דתי מיום ירושלים וישכח אותו לחלוטין. הרי לנו, תלמידי תיכון חילונים, לא היה בו שום עניין וגם לא מקום; וחבל כי בכל דבר אחר היינו הכי ירושלמים שיש: רבצנו בכיכר ציון, קנינו טבק לנרגילה בכיכר החתולות, ניצלנו בנס מאין-ספור פיגועים באוטובוסים ובמדרחוב (אני לבדי יכולה לספור חמישה אירועים לפחות שממש הרגשתי בהם את ההדף, וקו 14 אחד שירדתי ממנו שתי תחנות לפני הבום), והחשוב ביותר: אפילו לא חלמנו לעזוב את העיר.

תל אביב הייתה כוכב רחוק ולא ממש מעניין. אפשר לומר שהיינו ממש אנטי-תל-אביבים. אהבנו את ירושלים המלוכלכת, המוזנחת, עם ההטרדות המיניות הבוטות בכל פינה, עם הפיח וריח השתן הנצחי, עם הקבצנים שמוכרים חוטים אדומים, עם מסעדות הבייגל לקס לאמריקנים בנחלת שבעה, את גן העצמאות והבזארים המגעילים של רחוב יפו. אהבנו אותה, אבל בשלב מסוים קלטנו את המסר: ירושלים הפסיקה לאהוב אותנו בחזרה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 12.5.2010