זה לא עניין של מין – זה עניין של כוח

והרי מבזק: לתקיפה מינית אין שום קשר למין. תוקפים מינית, אנסים, חופנים, משתפשפים ומטרידים הם לא יותר מיניים, ייצריים או חרמנים משאר סביבתם — זה פשוט הנשק שהם בחרו. כי תקיפה מינית היא לא עניין של מין, היא עניין של כוח. טורפים (predators) הם טורפים. הנסיבות ואופן הפעולה יכולים להשתנות, אבל הבסיס נשאר אחד — אנשים שמאתרים חולשה בזולת ומנצלים אותה כדי לצבור עוד כוח לעצמם. והם עושים זאת גם אם למראית עין הם לא זקוקים לכוח נוסף.

תיזכרו בפעם האחרונה שבה נתקלתם בשם של מישהו מוכר, עשיר וחזק בהקשר של תקיפה או הטרדה מינית, ותהיתם "בשביל מה הוא צריך את זה? כבר יש לו הכל". זה בדיוק העניין. "הכל" לא מספיק לאנשים כאלה. יש כאלה שינצלו את הפגיעוּת והחולשה של זולתם כדי להשליט אימה וטרור במקום העבודה; אחרים יהיו אלימים בבית, הרחק מעין הציבור; ויש כאלה, נעימי הליכות ומרשימים, שלא מסתפקים בכל הדלתות שפתוחות בפניהם — ויבקשו לחדור למקום היחיד שכוחם ומעמדם לא מעניק להם כרטיס כניסה אוטומטי אליו: גופו ונפשו של אדם אחר. אשה או גבר.

זה לא שהם לא יכולים לשלוט בעצמם. הם שולטים בעצמם נהדר בישיבות דירקטוריון, במחלקה ראשונה לחו"ל, בראיון למוסף החג. אבל בין לבין הם יגנבו לעצמם קינוח — ליטוף, לחישה, נגיעה. הם יבחרו את מי שתעדיף תמיד לשתוק: מלצרית, מזכירה, מאפרת, מתמחה, קלדנית, מתנדב, חניך. רק מול כאלה הם פתאום "לא עומדים בפיתוי". אבל אין שום פיתוי. שום דבר אצלם לא מתפרץ פתאום. הם לא בני סלע. האנשים האלה, שעל המצבה שלהם יהיה כתוב "פ"נ נורמטיבי", לעולם לא יפתחו את הרוכסן ליד מי שהמלה שלו עלולה להוביל לשלילת הכוח שצברו. שם הם יודעים להתנהג. שם הם לא "ייצריים" או "חושניים". שם אין להם "דחפים". את ה"יצר" הם שומרים למי שלא יסכן אותם.

תקיפה מינית היא לא עניין של מין. היא עניין של פלישה למרחב הפיזי והרגשי של אדם אחר, שלא מעוניין בכך. וככל שחוסר הרצון שלו ברור יותר — האתגר רק מתעצם. כי מה מתוק יותר מהבעת ההפתעה והזעזוע של מישהו חסר ערך, כשאתה מצמיד אותו לקיר? מה מענג יותר מהזכות המוחלטת לעשות במישהו אחר כרצונך, ואז להמשיך בחיים המכובדים שלך, כאילו כלום? הכוח הוא טוטלי. המחיקה היא חלק מהמשחק.

ולפעמים, לעתים נדירות מדי, מישהו חוזר לנשוך אותם בתחת אחרי שנים רבות, והם עומדים מזועזעים, בסנטר רוטט, ונשבעים שמעולם לא היו, ולא העלו בדעתם, ולא עשו, לא ולא. ואפשר גם להאמין להם: הם לא זוכרים את זה ככה. אולי הם באמת שכחו. אולי זה באמת לא היה נורא? אחרי הכל, הם יצאו משם שלמים בגופם ובנפשם. והם זה מה שחשוב.

פורסם ב"הארץ", 3 באוקטובר 2018

עבודת רקמה חופשית שהכנתי, 2019

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s