באחד מערבי השבוע צעדתי עם חברה (שתינו פליטות סטימצקי) ל"סיפור פשוט" בנווה צדק, חנות משובחת שמנוהלת כיום ע"י פליטת סטימצקי נוספת. שלושתנו, מעבר לחדוות המפגש, תמיד מוצאות את עצמנו נזכרות בסיטואציות מוטרפות מהווי העבודה ברשת (הווי, קרי: תת-תנאים, יחס מחפיר, שכר מינימום ואיגנורנטיות מוחלטת של הממונים הבכירים בכל הנוגע למוצר הזה שהם מוכרים. תזכירו להם מה? אה, ספרים. טוב, מה ההבדל. ספרים, תחתוניות, מכשירים סלולריים, הכל אותו דבר. לא?).
בכל אופן, מהמפגשון הזה שם יצאתי קצת מבויישת, כי נדרשתי באותה הזדמנות לרכוש איזשהו ספר ידוע שבזמנו, כששלושתנו עוד עבדנו ברשת, נחשב לאחד מחמשת הגדולים בקטגוריית "ספרים שאנחנו צוחקים על מי שמבקש אותם". לא, לא רומן משרתות וגם לא ניו-אייג' בשקל. דווקא ספר פסיכולוגיה מאוד נחשב של חוקרת ילדים ופסיכואנליטיקאית ידועה. אבל הפער העצום שהיה לעיתים בין הלקוחות שביקשו אותו ובין אופיו של הספר – נו, בדיוק מהחומרים האלה ניזונות כל המוכרות בחנויות הספרים. כי כסף הרי לא עושים בתחום.
המבוכה שלי בסיטואציה הייתה דומה למה שמרגיש אולי פרוקטולוג בכיר כשהוא בא לפרוקטולוג-קולגה לטיפול בטחורים: "אני יודע, אני יודע, הייתי צריך לזהות את הסימפטומים בעצמי קודם, תעשה טובה ותצחק עליי רק אחרי שאצא". מתוך המצב הזה, שבו עמדתי מול שתי הקולגות שלי לשעבר וביקשתי את הספר המשוקץ בעיניים מושפלות, החלטתי לחשוף כאן כמה מסודות המקצוע. או יותר נכון, מה באמת עובר בראש של מוכרת ספרים מהזן המשופשף והטוב (אלה שבאמת אוהבות ספרים, לא בהכרח אלה שתמצאו בפרונט של הרשתות הגדולות) כשלקוח מבקש ספר מסוים. אז הנה, במהדורה מוגבלת לאספנים – דברים שלא תשמעו בחנות ספרים. השאלות אמיתיות לחלוטין וידועות לכל העובדים בשוק הספרים. התשובות הן כמובן מה שהיינו מתות לומר, אבל לא.
לקוח: יש לכם את "הדרמה של הילד המחונן"?
מוכרת: חראם על הכסף שלך, הרי מחונן אתה לא
לקוח: אני מחפשת מתנה לחברה שמתגייסת
מוכרת: הנסיך הקטן, העץ הנדיב או "החתיכה החסרה"?
לקוח: היה פעם איזה ספר, לא זוכר איך קוראים לו או מי כתב אותו, הוא היה צהוב כזה, ממש עבה.
מוכרת: דפי זהב?
לקוחה: יש לכם את "למה גברים אוהבים ביצ'יות"?
מוכרת: כן. התשובה היא "ככה".
לקוח: אני מחפש משהו בסגנון של מורקמי.
מוכרת: אז קח מורקמי. אף אחד לא מבדיל בין הספרים שלו ממילא.
לקוח: יש לכם את "מלאך או שטן" של שרה אנג'ל?
מוכרת: מסכן, לכמה שפטו אותך?
לקוח: אני טס לקרובי משפחה בחו"ל ורוצה להביא להם אלבום על ישראל.
מוכרת: עזוב, במקום זה – תן לי את ה-200 שקל שתכננת להוציא, ואני כבר אשקר להם איזה כיף פה.
לקוח: יש לכם "פינוקי מנגן ושר"?
מוכרת: וואו, אתה ממש שונא את ההורים של הילד הזה, הא?
לקוח: אני מחפש ספר חדש של סופר צעיר, לא זוכר את השם, יצא ממש עכשיו בהוצאת "שיבולת".
מוכרת: אויש, אתה עוד נודניק שהוציא בהוצאה עצמית ועכשיו בודק את החנויות. תשמע, זה שכתבו לך בפייסבוק "שיואו אתה חייב לכתוב ספר", זה לא באמת אומר שהיית חייב לכתוב אחד.
לקוח: אתם מוכרים פה יומנים?
מוכרת: הנה, בבקשה. יומנה של אנה פרנק
לקוח: מה יש במבצע?
מוכרת: אף ספר טוב.
לקוח: יש לכם את קטלוג "מתחתנים"?
מוכרת: תשמעו, שמעתי שבזמן האחרון אפשר להשיג אפילו קופסאות קטנות כאלה שממולאות אינטרנט.
לקוח: יש לכם את "אות מאבשלום"?
מוכרת: בטח! הנה: ז'
נועה אסטרייכר | אחת העם 
כשעבדתי בצומת (ספרים, כן?) הכי אהבתי את אלה שהיו באים עם שיבושי שמות.
אנשים חיפשו אצלינו בחנות את "אשה בורחת מדבורה", "כפכף על החוף", "שבעה מלכים לאזמרלד" ועוד המון שמשום מה עכשיו אני לא זוכרת.
אבל התקופה הכי טובה הייתה בזמני חוברות העבודה לחופש.
"הילד שלי עולה לכיתה ג', אבל נורא מחונן, הוא יודע לספור עד 1034 ואת כל האותיות באנגלית עד T, הוא אוהב כתום ושונא מעויינים, מה יש לך שמתאים לו?"
הו, השיבושים. בהחלט. לא אשכח את ההיא שחיפשה את הספר "דיווה". דיווה? שאלנו בפליאה וניסינו לחשוב איזה ספר נקרא דיווה. רק אחרי שהיא ממש התעצבנה ואמרה "נו, הספר החדש הזה של זאת שכתבה את ***" הבנו מה היא רוצה, שלפנו אותו מהמדף ומכרנו לה את הספר בדממה.
לספר קראו
דיבה.
לפעמים אני ממש מתגעגע לחנויות ספרים קטנות, טחובות ואינטימיות בתל אביב… קלעת היטב כהרגלך למהות של סטימצקי ושיכפוליהם: "תחתוניות, ספרים מה זה משנה". אך גם יש לציין שבגלל התת תנאים של העובדים ברשתות. גם המוכרים/מוכרות הם במקרים רבים לא מי יודע כמה…
יוד, הרגת אותי עכשיו עם השיבושים האלה. אני חושבת שמסכם את העניין הבחור שנכנס לחנות כשעבדתי בסטימצקי, הביט סביב, ושאל ברצינות תהומית: "יש לכם כאן גם ספרים?"
לפני שנה, לעומת זאת, באתי לסטימצקי לקנות לבני את המתנה שביקש ליומולדת, ספר חדש של מחבר צופן דה וינצי (מי זה?). המוכרת אמרה שהספר לא במלאי, אבל היא יכולה להציע לי משהו דומה. טוב, שאלתי, מה את מציעה? תשובתה: יש לנו, למשל, מבצעים
משעשע
התקשרתי לסניף סטימצקי במרכז הכרמל בחיפה. שאלתי אם כבר קיבלו את קובץ הסיפורים של תרצה אתר, 'פתאום כבו כל האורות'. המוכרת אמרה שעוד לא, אבל היא תשמח להזמין לי, ואייתה – 'איך אמרת? ATAR? ע' ט' ר'?
וזה לא מי יודע מה סימפטי לצחוק על לקוחות.
חזק ואמיתי. זוכרת היטב את ימי כמוכרת ספרים. במיוחד את הפער העצום בין התחושה שאתה יכול לשנות את חייו את הלקוח עם המלצה נלהבת, נסערת, על ספר שקראת וממנו אין חזור, לבין הבחירה האוטומטית של הלקוח, כמעט תמיד, בסופו של דבר – במה שמוכר, מה שמדברים עליו, מה שברשימות וכו'.
קצת מתנשא, לא?
כשאני מבקשת המלצה בחנות ספרים אני לא מצפה שהמוכר/ת י/תצחק עליי..
אז אנשים עושים טעויות.. אז מה? הם כן בחרו להיכנס לחנות ספרים.
גם גן חיות זה לשמור את החיות בכלוב ולא בטבע.. עדיין זה משיג את המטרה לקרב את האדם לחיות..
בפרקי אבות, מסופר על ההוא שראה גולגולת צפה בנהר ואמר: על הפשעים שעשית רצחו אותך ואלה שרצחו אותך ירצחו ("על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון"). הרשתות הגדולות כמו סטימצקי צומת ספרים, אבל גם מקדונלדס, טאוור רקורד, בלוקבאסטר אופיס דיפו, שחנקו את החנויות הקטנות בכוח המבצעים ורשת הסניפים, נחנקים עתה משינויי הטכנולוגיה והרגלי הצריכה.
הכי אהבתי את הסופר שבא לבדוק את החנויות.
גם אני פליטת סטימצקי, והתקריות עם הלקוחות הן ללא ספק חלק גדול ממה שהחזיק אותי שם שנתיים.
לדוגמא, לקוח שנכנס ומבקש "מנגו קפוא". אחרי אינסוף הרהורים, ברורים ותשאולים, מסתבר שמדובר בספר "המהגרת" של מנג'ו קפור.
מעולה, קראנו במשרד עכשיו, ערימת פולניות, וממש הזדהנו. אני מכירה כמה בחורות שעבדו בסטימצקי וסיפרו את אותם הסיפורים. ואין צורך להיות יפה נפש. זה לא קשור ל"טעויות" – כן כולנו עושים טעויות אבל זה בכלל לא אותו הדבר! בקיצור, בלוג מעולה.
פינגבק: סיפור פשוטמפגשים במרחב הספרותי- ציפי גוריון
יואו! לא הפסקתי לצחוק! הרגת אותי…. במיוחד הקטע של "מלאך או שטן". בצבא הרבה מאוד אנשי קבע 'פושטקים' אהבו את הספר הזה…