ונחיה מדקה לדקה

אני זוכרת את הרגע שבו השיר הזה התנגן על רקע כותרות הפתיחה של הסדרה 'פלורנטין'.
"היא אמרה לי תראה, החיים די קלים:
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים.
ונחיה מדקה לדקה, נמצא עבודה זמנית, לא רצינית
וגם נחתום בלשכה.
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק, משהו מתוק,
סיפור אהבה.
עם המון מטאפורות, עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים"

בשנת 1997 חשבתי שירושלים זה המקום היחיד שאוכל לחיות בו. תל אביב הייתה משהו רחוק ולא לגמרי מעניין שקרה מעבר להרי החושך. ראיתי כמה כתבות על מועדון אלנבי 58, קראתי על הפינגווין ז"ל ועל בנות כמו ויק וטינקרבל, אבל לא דמיינתי את עצמי שם. ואז הגיעה "פלורנטין". נכון, לגיבורים תמיד היו דירות יפות מדי יחסית לעבודות-הזמניות או לאבטלה הקבועה שלהם. באופן פלאי אף אחד מהם לא נזקק לכסף מההורים כדי לחיות. אבל משהו שם תפס אותי. לא מיד – למעשה, עד שעברתי לתל אביב בגיל 20 בשביל לגור עם בנזוגי התל אביבי דאז, לא תיארתי לעצמי שאחיה שם אי פעם. איחס, תל אביב? מה יש לחפש שם? הייתי פעמיים בשנה שם, גג, ולא התרשמתי. אפילו נרתעתי.

יכול להיות שכבר בזמן אמת, המציאות שתיארה הסדרה 'פלורנטין' הייתה כוזבת. אבל אני יודעת שבשנות ה-90 המוקדמות סבלה תל אביב מגל של הגירה שלילית. זו הייתה עיר מזדקנת, לא אטרקטיבית, שדרות רוטשילד היו קו של כורכר ובוץ ומגורים בקרבת השדרה ממש לא נחשבו לסמל סטטוס. להיפך. המקום היה חירבה.
אין לי רצון לחזור לימי העליבות של העיר, ממש לא. אבל החיים פה נעשו בלתי אפשריים לסתם אנשים כמוני. סתם אנשים שאין להם מה לחפש בעפולה. וזה לא שמישהו ממש משקיע בעפולה כדי שאעבור לגור בה, או דואג לתחבורה נורמלית או למקומות עבודה מחוץ למרכז (המשפט האחרון היה בשביל כל מי שיגיד לי 'אז לכי לפריפריה, מפונקת'. השיח הזה נגמר ב-2011. תתעדכנו. או לחלופין, 'זדיינו). אבל אחרי שרון חולדאי שיפץ את העיר כל כך יפה – הוא מכר אותה. הדוגמה הכי טובה היא שדרות רוטשילד: השדרה כל כך יפה, הוא הרס אותה במו ידיו. הוא החיה את השדרה לתפארת, מקום שהורים וילדים וצעירים יכולים לטייל בו בנחת וליהנות מהעצים והירוק בעיניים, ואז השליך לתוכה את כל יזמי המגדלים בעיר שחנקו אותה עם תפלצות בטון ומתכת וזכוכית שהכניסו אליה אלפי מכוניות ביום, הפך אותה לציר תחבורה ראשי מפויח שאי אפשר לנשום בו בין השעות 7:00 ל-02:00, ואם זה לא מספיק – בכל קיץ העירייה שולחת עובדי קבלן שיקצצו את העצים. בקיץ! עד שיש צל! השדרה הרוסה. גמורה. יפה רק מלמעלה. החמדנות מצצה ממנה את הכל.

כל הזכויות שמורות לנועה אסטרייכר 2013

זה תהליך ידוע ומוכר בכל העולם: עיר במצב רע מושכת אליה צעירים תפרנים, אמנים וזרוקים למיניהם. הם מקימים את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'סצינה'. אנשים מחוץ לעיר מגיעים אליה כדי לצרוך את התרבות שאותם אמנים דפוקים זרוקים מייצרים, ואז מגיע הנדל"ן, בגלל אותה 'סצינה', בגלל אותה תרבות של אמנים זרוקים. והנדל"ן בולע, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר" את כל מה שסביבו. בולע ויורק את החתיכות הקטנות של העצמות שנתקעות לו בשיניים.

כשאני הולכת כיום בעיר אני שומעת יותר צרפתית ואנגלית במבטא אמריקאי מאי פעם. ורוסים עשירים נצלים עם תכשיטי הזהב שלהם על חוף הים. מלונות בוטיק נפתחים פה בבתים שבעבר שימשו למגורים. תמ"א 38 הופך למכרה הזהב של בעלי הדירות, וליום השחור של השוכרים (לאף אחד מהם אין כסף לשכור את הדירה אחרי שהיא משופצת, כמובן. המטרה היא למכור אותה לכל המרבה במחיר, רצוי לתושב חוץ. יש עשרות משרדי תיווך שמתעסקים אך ורק בזה). תבינו – דירות חדשות לא נבנות בעיר, מלבד ב"פרויקטי יוקרה" במגדלים. מקומות הבילוי מסריחים מתיירים-דיירים, בעלי דירות נופש, שהכסף שלהם קנה גם אותי, מסתבר. הם לא מייצרים דבר. לא תורמים לעיר שום דבר. הם לא כותבים או שרים או רוקדים או מציירים או אפילו עושים פאקינג גרפיטי. מה הם כן עושים? משלמים במטבע זר. יורו, דולר, יו ניים איט.

אבל מטבע זר לא מייצר תרבות. מטבע זר לא כותב ספרים. מטבע זר לא רוקד ב'בת שבע' ומטבע זר לא לומד שנה שנייה בשנקר ולא מנגן בהרכב ג'אז בשדרה. מי כן? אותם אנשים שהמטבע הזר מסלק מפה בלי לדעת אפילו שזה מה שהוא עושה.

מי כן יודע מה קורה? המתווכים בין המטבע לעיר: רון חולדאי, עיריית תל אביב, כרישי הנדל"ן של גינדי וחבס ועזריאלי. הם מוכרים את השטח מינוס האנשים שעליו – כמו בצילום הדמיה יפה שבו רואים בניין ניצב בלב מדשאה מטופחת ומכונית חדישה חונה בכניסה. אנשים? מיותר.

והשיר הזה הוא רקוויאם. כי אי אפשר כבר לשכור לנו חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדולים מעבודה זמנית או משהו. גם לא ביפו או רמת גן או גבעתיים או חולון או ראשון לציון. או במדינה הזו בכלל. מוסר השכל? תעשו כסף, חברים. תגנבו כמה שאתם יכולים. כי אם לא תגנבו, לא יישאר לכם כלום. תעשקו, תרמו, תעסיקו בתנאים מחפירים, תשכירו חורבות מתפרקות ותמכרו אותן תמורת זהב מחו"ל תוך כדי שאתם בועטים בתחת של הדייר האומלל שזימברתם עד עכשיו. תמנפו. תעשו פירמידה. תמצצו לאחרים את הדם. זו הדרך היחידה להתקיים פה בכבוד, מסתבר. ומה שלא יהיה – אל תעשו תרבות.