באתי ללשכת העבודה

כמו בכל שבוע מאז חודש ינואר, גם ביום שני שעבר יצאתי למפגש אינטימי עם מכונת טביעות האצבע של לשכת התעסוקה בתל אביב. אצל רוב האנשים זו תמציתה של מערכת היחסים עם הלשכה: תור, אצבע, פתק, קישטא. לי, משום מה, לא היה מזל כזה.

ההתחלה הייתה דווקא אופטימית: בבוקר בהיר של ינואר התייצבתי בלשכה לראשונה. הפקיד איאסו אסמרה התקשה למלא את משבצת המקצוע בטפסים שלי מכיוון שבלשכה לא מכירים בעריכה או בכתיבה כמקצוע, אבל ממילא היה לי ברור ששום עיתון לא מחפש את הכוכבים הבאים שלו במשרד התעסוקה. לא נורא, חשבתי לעצמי, נחפש עבודה לבד, ובינתיים נקבל מלגת קיום קטנה שתספיק לשכר דירה ולחם אחיד.

הצרות התחילו כשמצאתי בכוחות עצמי חצי משרה צנועה בתחום התוכן באינטרנט, ועדכנתי את הלשכה בבשורה המשמחת. איאסו מסר לי טופס כלשהוא ואמר לי לגשת אתו לביטוח הלאומי כדי שאהפוך ממובטלת רגילה ל'זכאית להשלמת הכנסה'.

בשלב זה גיליתי תופעה מוזרה: בניגוד לכל היגיון, לשכת התעסוקה והביטוח הלאומי שוכנים ברחובות שונים, וכמובן פועלים בשעות שונות. העברת הטפסים מתבצעת פיזית, כמובן, הרי הפקס והאי-מייל הם אמצעים עתידניים שטרם נכנסו לשימוש במוסדות ציבוריים.

לאחר כמה ניסיונות נפל הצלחתי להעביר את המסמך לידיים הנכונות. כעת, קיוויתי, אקבל סוף-סוף את דמי האבטלה הצנועים שלי.
בציפייה דרוכה המתנתי ל-17 בחודש (התאריך התמוה שהביטוח משלם בו לאומלליו הנצרכים), אך חשבוני נותר מיותם. בביקוריי הבאים בלשכה התפלאתי לגלות שמכונת טביעות האצבע אינה מזהה אותי, ועליי לבלות שעתיים נוספות בתור הארוך שהשתרך ליד גומחתו האפרפרה של איאסו. כששאלתי מדוע, קיבלתי את התשובה "לא יודע, ככה זה". מה שהתחיל כסטוץ קצר עם מכונה הפך לחתונה קתולית עם פקיד.

מהביטוח הלאומי לא הגיע דבר בינתיים, ובכל פעם שפניתי למוקד הטלפוני (המופעל על ידי חברה פרטית המאופיינת במידע לא עדכני ונציגי שירות שנחתו הרגע מהטיול במזרח) זכיתי לגרסאות שונות של התשובה "לא יודע".
תיבות דואר, רחוב ברנר
בניסיונותיי הפתטיים לקשר בין שני המוסדות הללו (הביטוח והלשכה) נתקלתי בחומה נוסח גדר ההפרדה: סירוב מוחלט לכל סוג של דיאלוג או הכרה בזכות הקיום של הצד השני. שוב ושוב נשלחתי והוחזרתי כחבילה שאיש אינו חפץ בה, מאיאסו לאידה דרור הרכזת, לצביקה מנהל הלשכה, ומשם בחזרה לביטוח הלאומי.

בביטוח אמרו לי "זו בעיה של הלשכה", ובלשכה אמרו "זה עניין של הביטוח". הצעתי החלושה לקיים שיחת טלפון בין הגורמים נענתה בנחרת בוז. חודשיים נוספים חלפו, חצי המשרה שמצאתי נעלמה בטרנד הקיצוצים, ודמי אבטלה אין.

את השלווה שלאחר ייאוש אשר שקעתי בה החרידו שני מכתבים שנחתו בתיבתי ביחד: המכתב הראשון הודיע לי שאם לא אשלח את טופס 7829 בתוך שבוע, לא אקבל דמי אבטלה. הצצה קצרה בראש הדף גילתה לי שהוא נכתב לפני חודש.

במכתב השני, איך לא, חיכתה לי הודעה על ביטול זכאותי לדמי אבטלה, מאחר שלא שלחתי את טופס 7829. כן, גם שירותי הדואר של הביטוח הלאומי מופעלים על ידי חברה פרטית, הפועלת ברוח ערכיו של המוקד הטלפוני.

בתחילת חודש אפריל התיישבתי מול דגנית יצחקי, פקידת התביעות של הביטוח, והודעתי שכאן תהיה קבורתי. היא העבירה אותי ללשכתה הממוזגת של מנהלת אגף בשם פלורה אברהם. פלורה הודיעה לי כי לשכת התעסוקה לא העבירה מעולם לביטוח הלאומי דיווח על אודותיי וכי לפי המחשבים שלהם איני קיימת.

הבטתי באותה פלורה ובתנופה חבטתי את ראשי בשולחנה העמוס קלסרים. זו הייתה הוכחה מספקת לקיומי ואכן, בכמה הקשות מקלדת נוספות היא גילתה שדיווח כלשהוא בנוגע אליי אכן הועבר אליהם אי-אז, אך נכתב בו שאיני זכאית לדמי אבטלה, מכיוון שאני כבר עובדת במשרה שהופניתי אליה על ידי הלשכה.

משונה, מלמלתי, הייתי משוכנעת שאת העבודה ההיא מצאתי בכוחות עצמי.
רגע – באמת מצאתי אותה בכוחות עצמי!
ואז הבנתי: פקידי הלשכה חייבים להציג דוחות על מספר האנשים שהם מפנים לעבודה בכל חודש. אחת כמוני, שהסיכוי שלה למצוא עבודה דרך הלשכה שקול כנגד סיכויי השלום בין ישראל לאיראן, דופקת להם את הסטטיסטיקה. מה עושים? מפברקים. מי כבר ישים לב?

פלורה הבטיחה לי שב-17 באפריל אקבל סוף-סוף את דמי האבטלה של ינואר-פברואר. למרבה הפלא, ערמת פרוטות מאובקות אכן נחתה בחשבון הבנק שלי בקול צלצול מתכתי.

קיוויתי שאולי כעת אצליח לקבל גם את השאר, אבל ביום שני לפני שבועיים ציפתה לי הפתעה: "את כבר חמישה חודשים כאן, אני חייב להפנות אותך לעבודה", בישר לי הפקיד איאסו. התרגשתי – מיום הגיעי ללשכה לא הוצעה לי שום משרה. בדמעות תודה לקחתי מאיאסו את ההפניה, נרגשת לקראת התחנה הבאה בקריירה שלי כעורכת או כותבת, מצדי אפילו קלדנית זוטרה.

בדף הלבן, מסומנת במרקר צהוב, חיכתה לי הצעת עבודה כפועלת פס ייצור במפעל למטליות ניקוי וסמרטוטים. הבטתי בדף, הבטתי באיאסו ויצאתי מהלשכה.
בבית חיכה לי מכתב טרי מהביטוח הלאומי: "אנו מודיעים לך כי סיימת את מכסת דמי האבטלה המוקצית לך, ואינך זכאית עוד לתשלום".

כמה ימים לאחר מכן התקשר איאסו והודיע לי שמכיוון שלא פצחתי בקריירת הסמרטוטים שייעד לי, הוא מכניס את שמי לרשימה השחורה על תקן "סרבנית עבודה". ביום שני האחרון לא טרחתי להתייצב בלשכה.

בפעם הבאה שתשמעו בחדשות על ירידה במספר מבקשי העבודה, דעו שלא מדובר בהתאוששות המשק אלא בכמה אלפי אנשים כמוני שנשארו בבית כי התעייפו מלהילחם על מה שמגיע להם.
איאסו, אידה, צביקה, דגנית ופלורה – אין ספק שהצלחתם במשימה: לעולם לא אטריד אתכם עוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.6.2009

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s