קניון ישראלי – מה יש בו? חנויות יקרות עם מוזיקה רועשת, דוכני סלולרי עם מוכרים להוטים מדי ושירותים ציבוריים שכדי למצוא אותם צריך ללכת חמישים ק"מ בעיגולים, לנחש ססמת סתרים ולנקוש שלוש פעמים בעקבי הנעליים.
המילה "קניון" מעלה ברוב האנשים מחשבות על הקנייה הקרובה או על הקפה הקר שנגמע בלהיטות אגב בהייה בנעלי עקב, אבל בכל קניון יש גם כמה מרכיבים סודיים שמאפשרים לנו להסתובב בו בחוסר דאגה.
למשל המנקות המבוגרות, לרוב ממוצא רוסי או אתיופי, בנעליים אורתופדיות לא יפות וחלוק כחול מגושם בעל כפתורי טיק-טק מעל בגדים מיושנים. תמיד רציניות, לעתים כעוסות, מפטפטות זו עם זו במהירות במסדרון צר המחבר בין היכל הכסף הזוהר לחדר האשפה האפל, המוחבא בקפידה בין קפלי הקומות.
ולא רק הן – שוטפי הכלים בבתי הקפה הממוזגים תמיד ניבטים מבעד חרך אופקי צר שיכניסו ויוציאו ממנו צלחות בוהקות, ספלים ובהם משקע קפה שמנבא עתיד לכולם, רק לא להם.
גם המוכרים והמוכרות בחנויות נראים כמו חלק ממבנה השיש המלאכותי של הקניון. מסתובבים בקופסאות הזכוכית שלהם, עונדים תג שם או לובשים חולצה עם לוגו של הרשת. נדמה שהם תמיד שם – אפשר ממש לדמיין איך בתום יום העבודה הם פורשים למחסן הקטן מאחורי החנות, מתקינים להם מצע לשינה על ארגזי הסחורה החתומים, משוטטים עגומים בין חלונות הראווה החשוכים, אולי מעשנים סיגריה לילית בהתרסה מתחת לשלט "אסור לעשן" – מי ידע.
מחר במילא תבוא המנקה ותרים את הבדלים באנחה, תאסוף בקבוקי זכוכית קטנים לשקית נפרדת, תצבור אגורות פיקדון.
אנשי הדממה. איש לא ראה, איש לא שמע. הם הגיעו הנה רק כדי לשמן את החריקות ולרכך את הפינות החדות של תרבות הצריכה שלנו. להם אין תג שם. רק לוגו גדול של חברת הניקיון-שמירה-תחזוקה שמעסיקה אותם בפרוטות מוטבע בגבם כמו סימון באחוריה של חיית משק. הם לא נשאלים לשמם, לשלומם, להתקדמות ילדיהם הגדולים בלימודים. לא נדע את הסיבה או הרקע שבגללם הם הולכים אחרינו לאט, מנגבים בסמרטוט גדול את עקבות האושר הרכושני שאנו מותירים בין חנות לחנות.
קניון ישראלי – מה יש בו? חנויות יקרות עם מוזיקה רועשת, דוכני סלולרי עם מוכרים להוטים מדי ושירותים ציבוריים שכדי למצוא אותם צריך ללכת חמישים ק"מ בעיגולים, לנחש ססמת סתרים ולנקוש שלוש פעמים בעקבי הנעליים. המילה "קניון" מעלה ברוב האנשים מחשבות על הקנייה הקרובה או על הקפה הקר שנגמע בלהיטות אגב בהייה בנעלי עקב, אבל בכל קניון יש גם כמה מרכיבים סודיים שמאפשרים לנו להסתובב בו בחוסר דאגה.
למשל המנקות המבוגרות, לרוב ממוצא רוסי או אתיופי, בנעליים אורתופדיות לא יפות וחלוק כחול מגושם בעל כפתורי טיק-טק מעל בגדים מיושנים. תמיד רציניות, לעתים כעוסות, מפטפטות זו עם זו במהירות במסדרון צר המחבר בין היכל הכסף הזוהר לחדר האשפה האפל, המוחבא בקפידה בין קפלי הקומות.
ולא רק הן – שוטפי הכלים בבתי הקפה הממוזגים תמיד ניבטים מבעד חרך אופקי צר שיכניסו ויוציאו ממנו צלחות בוהקות, ספלים ובהם משקע קפה שמנבא עתיד לכולם, רק לא להם.
גם המוכרים והמוכרות בחנויות נראים כמו חלק ממבנה השיש המלאכותי של הקניון. מסתובבים בקופסאות הזכוכית שלהם, עונדים תג שם או לובשים חולצה עם לוגו של הרשת. נדמה שהם תמיד שם – אפשר ממש לדמיין איך בתום יום העבודה הם פורשים למחסן הקטן מאחורי החנות, מתקינים להם מצע לשינה על ארגזי הסחורה החתומים, משוטטים עגומים בין חלונות הראווה החשוכים, אולי מעשנים סיגריה לילית בהתרסה מתחת לשלט "אסור לעשן" – מי ידע.
מחר במילא תבוא המנקה ותרים את הבדלים באנחה, תאסוף בקבוקי זכוכית קטנים לשקית נפרדת, תצבור אגורות פיקדון.
אנשי הדממה. איש לא ראה, איש לא שמע. הם הגיעו הנה רק כדי לשמן את החריקות ולרכך את הפינות החדות של תרבות הצריכה שלנו. להם אין תג שם. רק לוגו גדול של חברת הניקיון-שמירה-תחזוקה שמעסיקה אותם בפרוטות מוטבע בגבם כמו סימון באחוריה של חיית משק. הם לא נשאלים לשמם, לשלומם, להתקדמות ילדיהם הגדולים בלימודים. לא נדע את הסיבה או הרקע שבגללם הם הולכים אחרינו לאט, מנגבים בסמרטוט גדול את עקבות האושר הרכושני שאנו מותירים בין חנות לחנות.
לפעמים נקרא בעיתון על שכרם הנמוך, על התנאים הסוציאליים שנהיו עבורם משאת נפש רחוקה, ונצקצק בלשון. באמת נורא. מישהו צריך לעשות משהו בעניין. החודש התחלתי לעבוד בחנות ספרים. החנות נמצאת בתוך קניון גדול ועשיר שרוב מוצריו נמצאים בהישג ידי כקפיצה קלה לירח. בכל זאת טוב לי שם עם הספרים, חבריי הטובים. סביבי ולצדי צעירים חכמים ומצחיקים שכמוני מפרנסים את עצמם.
רגעי הנחת שלי מגיעים כאשר אני מצליחה להסיט את אחד הלקוחות מכוונותיו המקוריות ולמכור לו ספר טוב באמת במקום עוד רב-מכר סתמי. יש המון ספרים טובים – צריך רק לדעת למצוא אותם.
יום אחד בשבוע שעבר שמתי לב למנקה מבוגרת שלוקחת עיתון מהערמה הנמצאת בכניסה לחנות ויוצאת אתו החוצה. ניגשתי אליה. היא הושיטה לי מיד את העיתון בחזרה, ואמרה במבטא רוסי כבד: "את יכול להגיד מה שם כתוב?" התחלתי להקריא לה את הכותרת הראשית על ברק אובמה, והיא נענעה בראשה ואמרה: "לא לא לא, זה להיות כתוב על חברה עבדה פה, איש הרג אותה בלילה".
ואז נזכרתי שבאותו בוקר קראתי על עובדת זרה בת 25 מאריתראה שנרצחה בדקירות בשעה 00:23 בלילה, בלב שכונת התקווה. ידיעה קטנטונת, בקצה מדור מודעות הנדל"ן, עשר שורות, לא יותר, חצו את מוחי בבוקר ונמחקו מיד.
דפדפתי לעמוד הנכון, והקראתי למנקה מילה אחרי מילה. "אוי", היא אמרה. "אוי ויי איז מיר, היא להיות עבדה פה, כולם להיות מכירים אותה פה, נחמודה, אני רציתי לידוע מה כותב עיתון להגיד לחברים עובדים פה מה דבר קרה לה".
היא הודתה לי, והמשיכה לדחוף את עגלת הניקיון הלאה, עוצרת ליד כל פח, שולפת שקיות תכולות מלאות ומחליפה אותן בשקיות תכולות ריקות. חזרתי לערמת העיתונים, קיפלתי את הגיליון היטב וסידרתי אותו בראשה. ישראלים לא אוהבים לקנות עיתון שמישהו כבר דפדף בו קודם לכן. רוצים הכול חדש.
האריתראית ואני נולדנו באותה שנה, והתגלגלנו, כל אחת ממקום ומגורל אחר, אל אותו קניון שבע במרכז הארץ. אילו נרצחנו אני או ישראלית אחרת בת גילי במקומה בלילה ההוא היו כותרות העיתונים בוכות עלינו בפונט אדום גדול, כתבים נלהבים היו נשלחים לבית הורינו לחלוב עוד תמונת ילדות מאושרת, עוד סיפור אנושי קורע לב, עוד מילת תחנונים מהאם המתייפחת. לא הפעם.
אריתראית בת 25 – כמה אנשים ראו אותה בקניון ביום הרצח, ומבטיהם עברו דרכה כאילו הייתה עוד אחת מזכוכיות הראווה? יכול להיות שאפילו חלפנו, היא ואני, זו על פני זו בדרך להפסקה קצרצרה, ממהרות עד כדי קוצר נשימה כדי להספיק לחיות קצת לפני החזרה למשמרת.
בשירותים של הקניון אפשר לשמוע לפעמים את נקישת נעליהן הנמהרת של המוכרות בחנויות המזדרזות להינעל בתא הקטן ומשתינות בקול אנחה אחרי שעות של התאפקות מנומסת אגב גיהוץ כרטיסי אשראי מוזהבים.
אחד הספרים הפופולריים ביותר בחנות שאני עובדת בה נקרא "לאכול, להתפלל, לאהוב". נשים רבות קונות אותו בציפייה להארה בנוגע לסדר העדיפויות הנכון בחייהן, שאיבדו את הכיוון בין הג'יפ הנוצץ לחוג הפילאטיס.
הן אינן מסוגלות לתאר לעצמן חיים שהשילוש הקדוש בהם הוא להשתין, לטלפן, לאכול. רמת קיום כזו עוברת מתחת לרדאר. האנשים המתנהלים בה יכולים להתאבד, להיאנס, להירצח ולקבל עשר שורות בעמוד 18 ליד מודעות של מנהל המקרקעין. בלתי נראים עבור רובנו. חולפים בקצה התודעה לרגע, כמעט נוגעים ונמוגים.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.6.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 