קשה לי להניח את האצבע במדויק על הרגע הראשון בחיי שהרגשתי מאוימת מבחינה מינית. הזיכרון הכי מוקדם של תחושה כזו היה בגיל עשר. הייתי בכיתה ה', ולמדתי בחוג תופים. הייתה לי אפשרות ללמוד בקבוצה גדולה, אבל הבנתי ששיעור פרטי יאפשר לי להתקדם מהר יותר, וכך הגעתי לחדר קטן במתנ"ס, שישב בו בחור צעיר וזיפי והרעיש על המערכת.
השיעורים היו בסדר, משעממים בחדגוניותם, אבל משהו במורה ההוא טרד את מנוחתי. אולי זו הייתה הדרך שהוא בחן אותי ואת חברותיי בהפסקות, אולי המחמאות שהרעיף על שערי הארוך. הוא לא ניסה להתקרב ולא נגע, אבל משיעור לשיעור חשתי בטוחה פחות לשהות אתו ביחידות.
הטריגר לעזיבת החוג היה מגוחך, ומעולם לא סיפרתי אותו לאיש: יום אחד באמצע השיעור רכן המורה לתיקו ושלף מכונת גילוח. הוא פשוט ישב שם מולי בזמן שניסיתי להתרכז במקצבים והתגלח באטיות, העביר את המכונה בתנועות סיבוביות ארוכות על לחייו וסנטרו, ליטף את חזהו והביט בי. פעולה טיפשית וחסרת משמעות לכאורה, אבל היום אני יודעת מה היה הדבר שהבהיל אותי ושאז לא ידעתי לקרוא לו בשם: הייתה שם הפגנת גבריות, אקט של אינטימיות (תחשבו על צפייה בבן/ בת זוגכם בזמן גילוח) שלא היה לו מקום בין מורה בן שלושים לתלמידה בבית ספר יסודי. בסיום אותו שיעור ארזתי את המקלות בתיק והלכתי שלא על מנת לחזור. להורים סיפרתי שנמאס לי, והשתדלתי להתחמק מהמורה ההוא.
שבע שנים לאחר מכן נתקלתי בו שוב במקרה, כשבא ללוות בתיפופיו מופע מחול בתיכון שלמדתי בו. זיהיתי אותו מיד – אותו גוף צנום והליכה משתרכת, אותן ידיים ארוכות, אפילו אותם משקפי שמש עגולים אה לה-ג'ון לנון. באחת ההפסקות התיישב לידי בחצר. הציע סיגריה. ניסה להתחיל. הוא לא זיהה, ואני לא טרחתי להזכיר לו.
דמיינו את האצטדיון הגדול ביותר בארץ. כעת מלאו אותו נשים בכל הגילים, ובקשו מכל מי שעברה הטרדה מינית בימי חייה לקום. אני מוכנה להתערב על כל מה שיש לי שלא תישאר אישה אחת ישובה במקומה. איך? פשוט מאוד: אין אישה במדינה הזו שלא חוותה פעם אחת לפחות הטרדה על רקע מיני. רק משום שהיא אישה. לא רק נשים צעירות, יפות או פרובוקטיביות מוטרדות – ההטרדה מגיעה דווקא במצבים בלתי צפויים ואפילו לא מיניים, לנשים מכל גיל ומצב צבירה.
אפשר להתווכח על מידת האיום הממשי בחוויה שעברתי עם אותו מורה לתופים, אבל בשנים שלאחר מכן ועד היום חוויתי הטרדות ממשיות בכמות שמספיקה למלא דו"ח של עמותת "בצלם":
הבחור האמריקני החביב וחובש הכיפה שנעמד לידי בתחנת אוטובוס בצהרי היום וביקש באנגלית מנומסת שאוריד את החולצה ואתן לו לחזות בזוג שדיי שזה מכבר מלאו להם 14; צמד הבחורים שעצר במקביל למדרכה וניסה לשכנע אותי לעלות למכונית ולבצע בהם מין אוראלי; הצעיר המטופח שניגש אליי בשדרות רוטשילד ביום שישי ב-14:00 ושאל אם אני באה אליו לדירה להזדיין; אין-ספור הפעמים שהוצמדתי בעל כורחי לאגנים של גברים זרים במסיבות, נלפתת בכוח על ידי זרועות שעירות, ולבסוף, כעונש על סירובי להתמסר, נדחפת הלאה בגסות.
כששומעים בחדשות על עוד מקרה של מפורסם שנחשד בהטרדה מינית, לרוב מדמיינים בוס שנטפל למזכירה שלו, אבל אף אחד לא מתעסק בהטרדות היום-יומיות, אלו שכמה עצוב, כבר למדנו לחיות אתן בלי שתזוז לנו שערה מהפריזורה.
מי שיעיין בחוק למניעת הטרדה מינית (גוגל קל ואתם שם) ימצא שם הוראות מפורשות מאוד: הצעות חוזרות בעלות אופי מיני המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעתו, התייחסות מבזה או משפילה לאדם ביחס למינו – במקרה כזה גם תקרית חד-פעמית תהיה הטרדה מינית. כן, גם ההוא שצעק לך באמצע הרחוב משהו על המפרט הטכני של הוואגינה שלך ומה שהוא היה רוצה לעשות לה – גם הוא מטריד. אפילו שמאז לא ראית אותו. מטריד – לא משוגע, לא ערס, ובטח לא "שובב".
כותרות השבוע האחרון שרטו במקצת את ציפוי הבועה של ס' ושלי. ויכוחים רותחים ניצתו והעיפו מילים חמוצות. ס' הוא נציג קלאסי של דור שמצד אחד נולד לתוך הסחבקייה הגסה של עייזר ויצמן ושאר חובבי המיידלעך, ומצד אחר הגיע לבגרות בתקופה שנשים צוברות כוח והשפעה שאינם מאפשרים עוד (ולו למראית עין) לנהוג בהן כחפצים.
עבור כמה מהגברים הכוח הזה נדמה כאיום על מעמדם ועל המשך קיומם. קשה לי לפעמים להסביר לו שזו טעות, וקשה עוד יותר לשכנע אותו שגם היום נשים מאוימות בגלל היותן נשים יום-יום ושעה-שעה.
גם כשאני שולפת את נשק יום הדין ואומרת "תתאר לעצמך שהיו מדברים לבת שלך ככה", לא תמיד אנחנו מגיעים להסכמה. ס' רואה נשים שהפכו דורסניות בשם איזו אידאולוגיה שהיא רק מסווה לאלימות, ומריח סכנה. גם אני רואה אותן, אבל הן מיעוט לעומת השאר: נשים שעדיין משלמות את המחיר על היותן נשים.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 3.3.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 