יש לך (רק) פוטנציאל

 

אם מישהו יאגד אי-פעם בספר את כל המשפטים שממש לא נעים לשמוע, סביר להניח שלמשפט "יש לך פוטנציאל, אבל אתה לא מנצל אותו" יהיה מקום של כבוד, אי-שם בין "אנחנו צריכים לדבר" ל"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה".

אפשר לומר שמדובר במשפט רדוד ושגם לחתיכת המסטיק שנדבקה לכם לנעל היה פוטנציאל לפני שדרכתם עליה, אבל לא ניתן להתווכח עם רגש האשמה המוחץ שמשפטים כאלו מעוררים. נדמה לי שאין בישראל אדם ששרד את מערכת החינוך הפורמלית בלי ליפול קרבן לנאום ה"פוטנציאל". מי יודע, אולי בסמינרים למורים יש קורס שלם שמוקדש למשפטי חובה כמו זה, עם "תשתף גם אותנו, שכולנו נצחק".

יש אנשים שהצליחו להיפטר מנקישתו המעצבנת של הפוטנציאל בכתפם. הם מסיימים את התיכון, מתגייסים, משתחררים והולכים ללמוד משהו. או שלא. הם מגיעים לעסוק בתחום מסוים, ובו הם נשארים. בלי תהיות, בלי חרטות, בלי "מה היה קורה אילו הלכתי ללמוד רפואה סינית במקום כלכלה".

ישנם אנשים שננעלים על עיסוק ספציפי, ובו הם דבקים, בטוב וברע, בעוני ובחופשת מחלה. גם אם יש להם עוד כישרונות, הם מסוגלים להבחין היטב בין תחביב ומקצוע ולעולם לא ישגו בניסיון לערבב בין השניים. ציור? קריאה בקפה? את זה נשאיר לסוף השבוע. בין הימים א'-ה' צריך לעשות משהו שימושי.

מכל האנשים שסביבי שלושה בלבד מצליחים לעבוד ולהתפרנס ממקצועות יצירתיים. שניהם בחרו בגיל צעיר בתחום שקשה להיכנס אליו, והתקדמו בנחישות למטרה. הראשון הוא אחי הצעיר, בן 23, שלפני כמה שנים החליט שהוא רוצה לעבוד כבק-ליינר של מוזיקאים (בק-ליינר: הבחור שמתרוצץ על הבמה, מכוון את הגיטרות, מציב את המיקרופונים, ובאופן כללי דואג שהכול יתקתק). הוא התחיל עם להקה אנונימית בירושלים, והיום הוא חלק מהצוות הקבוע של אלון אולארצ'יק, אהוד בנאי, מאור כהן ואחרים.
האדם השני הוא ס', שבגיל 24 החליט להיות עיתונאי, וכך היה. למזלו של ס', תחילת דרכו הייתה בתקופה שעוד ניתן היה להתפרנס בכבוד ממשרת כתיבה, והדבר סייע לו לדבוק בבחירתו. יש לו כישרונות נוספים, אך ברור לו שהכתיבה היא מקומו האמיתי.
האדם השלישי הוא בן זוגי לשעבר, שמגיל 16 מרוויח את לחמו ממוזיקה. איש מהשלושה לא עבד מימיו בשטיפת כלים או בטלמרקטינג, לא גירד שכר דירה מתחת לאדמה, ובאופן כללי לא נאלץ להתמודד עם המכשולים העומדים בדרכו של הצעיר הממוצע בדרך למקצוע קבוע.
לפעמים אני מקנאת באנשים האלה, הספונים בבטחה במקצועם היחיד. איש לא יעלה בדעתו להציק להם עם רעיונות מבלבלים על הגשמה עצמית או פוטנציאל. הם בחרו, וזהו. כל ניסיון לגרור אותם לשינוי כיוון או ערעור על החלטתם מיותר מראש. אני מקנאת בהם על הביטחון שזכו לו, על היכולת לומר לעצמם בוודאות "בחרתי בדרך הנכונה" בלי להסתחרר מעודף האפשרויות. אולי אלו צרות של עשירים מטפורית, אבל דווקא ריבוי יכולות או עודף כישורים מסבך את החיים לא פחות מהיעדרם. הצעד הבא מפחיד הרבה יותר כשיש הזדמנויות רבות כל כך שעלולים לפספס.

בין כיתה י' לי"א עברתי את משבר ה"כמעט". פתאום תפסתי שאין שום דבר שאני עושה בכל לבי. הייתי כמעט זמרת, כמעט שחקנית, כמעט כותבת, כמעט פסנתרנית, כמעט גיטריסטית וכמעט מתופפת. מכמעט ועוד כמעט לא נוצר שום דבר שלם. העריכו אותי בכל התחומים האלה, אבל באף אחד מהם לא הלכתי עד הסוף.

גם היום, כשהכתיבה הולכת ותופסת את מקומם של השאר, אני עוד פוחדת לבחור. תמיד נדמה לי שהמסלול השני, השלישי והרביעי ירוקים יותר. היום לפחות אני יודעת על מה כבר אפשר לוותר: גיטריסטית, פסנתרנית או מתופפת כבר לא אהיה. שחקנית? בחיים לא. ולעזאזל שש שנות לימודי תאטרון בתיכון ו-100 בבגרות: הבריאות הנפשית שלי חשובה יותר מכל תפקיד במחזה של צ'כוב.

מה בעניין הזמרה? אמנות פלסטית? ואולי נגרות? עיצוב פנים או גרפיקה ממוחשבת? והקרמיקה שהתחלתי ללמוד ועזבתי בגלל חסרון כיס? בכל אחד מהדברים האלה יש לי פוטנציאל, ומרוב פחד שלא אצליח לממש אותו אני אפילו לא מנסה. מה, כתיבה? זה כל מה שנהיה ממני? כמה מאכזב. כמה לא הולם את הציפיות.

ציפיות, ציפיות. אימא שלי ציפתה שאהיה פסנתרנית. בגיל שלוש, אחרי שהבעתי התעניינות בפסנתר הביתי, נשלחתי למורה קפדנית עם טפט של דיפלומות על הקיר, ללמוד מוזיקה קלאסית. מכל תלמידיה ב-900 השנים האחרונות, אני היחידה שלא מופיעה כעת בקונצרטים מסביב לעולם.

האקס שלי ציפה שאהיה זמרת, שאפסיק להתברבר עם שטויות ואתמקד במה שלשיטתו אני עושה הכי טוב. אלבום שלם הוא הלחין לי. כמה מהשירים אפשר למצוא באינטרנט. השאר יחכו לביאת המשיח. ס' מצפה שאתגבר על החרדות ואטוס אתו לחו"ל. הרופא שלי, נשמה דאגנית שכמוהו, מצפה שאסתדר בחיים. המחנך שהכי אהבתי בתיכון מצפה שכבר אשלים את הבגרות במתמטיקה ואלך ללמוד משהו באוניברסיטה. יש לי פוטנציאל, אבל אני לא מממשת אותו. נמאס לי לשמוע את המשפט הזה ולדעת שהוא נכון, אבל אני לא כל כך יודעת איפה להתחיל.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 1.4.2010