אין לי ארץ אחרת?

כמעט לכל אחד יש לפחות שני קרובי משפחה שעזבו את הארץ. אצלנו למשל אפשר לחוש במגמה הולכת ומתגברת. הראשון היה דוד שלי, שבשנת 1957, כשהיה בן 16, עלה לאנייה "ציון", והפליג לארצות הברית לחיות עם אביו, אשר עזב כמה שנים לפניו. עד היום הוא חי בשיקגו, מוקף ילדים ונכדים שרואים את הסופרבול ומדליקים זיקוקים בגינה ב-4 ביולי.

מטוס ממריא בנתבג

בשנת 1991, כחלק מן העלייה הגדולה מברית המועצות המפורקת, הגיעה מלטביה לישראל אחותה האמצעית של אמי עם בעלה ובנותיה הבוגרות. כמה שנים ושני תארים לאחר מכן החליטה אחת הבנות, שנישאה בינתיים, לעזוב למען האקלים הנוח של קנדה.
היא ובעלה עוסקים שניהם במחשבים, תחום נדרש בכל מקום. הם עדיין שם, מגדלים שלושה ילדים שמדברים רוסית ואנגלית.

לפני כמה שנים קיבל בן דוד שלי, שעד אז היה שוטר, הצעה לעבוד כמאבטח בשגרירות ישראל בפריז. מדירונת קטנה ומשרה מתישה הוא התקדם למשרה בכירה, חברה עצמאית משלו, דירה יפה ליד השאנז אליזה ולאחרונה גם תינוקת קטנה ומתוקה בשם יליזבטה או בקיצור – ליזה.

אחיו הקטן, שחיין מצטיין, המריא לפני שנה ללימודים בקולג' בארצות הברית. מלגת שחייה. בסופי שבוע הוא מדבר עם אמא שלו ב"סקייפ". מעלה תמונות ל"פייסבוק", ובהן רואים אותו במדי אחוות קולג', לוגם מפחית בירה.

מלבד הדוד בשיקגו, בנוגע לכל העוזבים הייתה לנו תקווה מסוימת שיום אחד הם ישובו. כמנצחים או כמפסידים – ישובו הנה, למקום שלכאורה שורשיהם נמצאים בו. זה לא יקרה כי מסתבר שהאדם לא עץ השדה, והוא יכול להכות שורש בכל אדמה שתוצע לו.
אף פעם לא חשבתי עליהם כ"יורדים" או "נוטשים". בעיניי הם אנשים אשר בחרו להחליף את הגורל שנשלף עבורם באפשרות אחרת. ממילא המשפחה שלי היא כולה תוצאה של מקרה: השואה היא שגלגלה אותנו לפה, בררת המחדל האכזרית בהיסטוריה. אמא שלי יכלה להמשיך ללימודיה בגימנסיה בלטביה, ואבא שלי היה בכל זאת נולד למשפחת אופים, אבל כזו שמהחלון שלה רואים את הדנובה, לא את שוק מחנה יהודה.
זה לא קרה כי הוריהם נתלשו ממקומם, מתכניותיהם לעתיד. אף אחד כבר לא ידע מה רצתה סבתא שלי להיות לפני שהגיעו הגרמנים לכפר. היא, כמעט כמו כל מי ששרד, לקחה לה חיים כלשהם, אולי לא במידתה, אולי לא בצבע האהוב עליה, אבל חיים. זה הספיק.

לא אכחיש – יש משהו מרגיז באנשים שנוסעים מכאן לתמיד. מה, אנחנו לא טובים מספיק בשבילכם? נו, אז למדתם מקצוע ועכשיו אתם רוצים לממש אותו, אפשר לחשוב. פה אתם עוד איכשהו נחשבים, אבל שם? יש להם מיליון כמוכם, אתם תלכו לאיבוד. נולדתם כאן, זו השפה שלכם, אין עוד מקום כמו הארץ. מה יש לכם לחפש בחוץ? הגשמה עצמית? כסף? נו, שוין. אתם יודעים כמה אנשים חשבו שהם יעשו את זה בגדול בחו"ל? ומה יהיה עם הילדים? אתם לא חושבים שזה אנוכי, ככה לקרוע אותם מהגננת שהם אוהבים, מהשכונה? תשמעו לי טוב-טוב: אתם עוד תחזרו.

עצוב להודות בזה, אבל בזמן האחרון חוצה את מוחי מדי פעם המחשבה "אולי לא חייבים להישאר כאן?" בשלהי שנת 2001, בתקופת שפל קשה שעברה עלינו, הציע אבא שלי שניסע כולנו לארצות הברית. זה רק זמני, הוא אמר, אבל אני תקעתי פרסות באדמה, וסירבתי לשמוע. בשום אופן – מה לנו ולאמריקה? אף אחד מאתנו אינו בעל מקצוע מבוקש, אין לנו גרוש על הנשמה – תשכח מזה, אבא. שבוע לאחר מכן נפלו מגדלי התאומים, וההחלטה להישאר בארץ קיבלה אישור סופי.

ה"אין לי ארץ אחרת" שלי מורכב מכמה סעיפים, ואף ששתי גדות לירדן מעולם לא היו הקיק שלי, המהות שלי כולה ישראלית. אם כתיבה היא אכן המקצוע שלי, לא ייתכן שאעסוק בו בשום שפה אחרת מלבד עברית. הזיכרונות והמחשבות שלי כולם נטועים פה; ובכל זאת עוברים בי לאחרונה הרהורי כפירה.
זה קורה בעיקר כשאני מגלה את אוזלת היד של האזרחים מול שרירות הלב של הממסד. כשעוד שירות שאמור לסייע לכולם מופרט ללא מאבק, ונמסר לשליטתם הבלעדית של בעלי ההון או חברות הקבלן האכזריות. כשעוד ועוד ערכים הומניים בסיסיים הופכים למותרות, לעניין שרק מי שזמנו וממונו בידיו יכול להרשות לעצמו להתעסק בו.

להבדיל מהקו האדום של הכינרת, קו העוני רק מטפס מעלה, אל אנשים שיכלו בעבר להתפרנס בכבוד וכיום מוצאים את עצמם נאבקים על כל שקל. לפני שבועיים יצא דוח של בנק ישראל, ובו דווח שיותר ויותר משפחות ששני בני הזוג בהן עובדים ירדו אל מתחת לקו העוני. משמעות הדבר היא קריסה כללית.
לימדו אותנו שמרוויחים כסף מעבודה, אבל מסתבר שככל שאתה עובד יותר, כן אתה נעשה עני יותר. מושלך מיד ליד, מקרן לקופת גמל, מדוח חניה לפקידת גבייה. בעל הבית שלי, איש מנומס ונחמד, הודיע לי שבקרוב יעלה שכר הדירה שלי. לא משהו רציני – תוספת של מאה שקלים לצ'ק החודשי. "נדמה לי שזה תואם קצת יותר את המציאות", אמר לי בטלפון. "לא את המציאות שלי", עניתי. הרי לי לא התווספו מאה שקלים למשכורת. הוא לא חמדן, הוא רק משתתף במשחק.

בסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל המציאות הישראלית מושווית למונופול. לאחרונה היא דומה יותר לקרב כלבים; כלואים, מזוהמים, חשופי שיניים, וכשהרצועה מתרופפת מעט אנחנו קורעים זה את בשרו של זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב. 21.4.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s