הבגידה – ביקורת ספר

אהובי, שחזר לאחרונה מחודש באנגליה, דיווח שהבריטים נמצאים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כלומר- הממלכה הזעירה, שיש האומרים שלא התאוששה לחלוטין מאז הבליץ, טובעת כעת במבול של מחקרים, ספרים תיעודיים, ספרי פרוזה וסרטים העוסקים בפצע הגדול שהותירה אחריה המלחמה הנוראה, בעלילות הגבורה לצד המפלות הזמניות שקדמו לנצחון, בדיוויזיות שנשלחו ממדינות האימפריה המתפוררת לבלום את ההסתערות באפריקה ובאירופה, באזרחים הפשוטים, בפינוי הילדים לכפרים בעת ההתקפות, בחיילים וקצינים שתושייתם הטתה את הכף.

אם לבריטניה – מדינה מתקדמת, ליברלית ודמוקרטית – נדרש  פרק זמן של 66 שנים (!) כדי לפתוח סופית את סכר העבר, קשה לחזות כמה זמן יידרש למדינות פחות ליברליות,- כאלה שהדמוקרטיה שלהן צעירה ושברירית יותר – להתחיל לחטט בפצעיהן (וכעת ברור מדוע נכתב הספר הזה דווקא בידי סופרת בריטית ולא רוסייה), בין אם אלה פצעי מלחמה או פצעי שלטון אימים.

רוסיה היא מדינה כזו. לאורך המאה ה-20 הספיקה רוסיה לעבור משלטון צאריסטי לקומוניזם, את המרקסיזם והלניניזם שהוחלף בסטאליניזם, את הטיהורים הגדולים של 1937-38 שבמהלכם נעצרו 1.5 מליון איש ומחצית מהם הוצאו להורג, המשטרה החשאית צ'קה שהפכה ל-או.גה.פה.או. שנהיה מ.וו.ד שהפך לנ.ק.וו.ד, התגלגל למ.ג.ב ומשם לק.ג.ב. מדינות כמו אוקראינה, לטביה וליטא שיתפו פעולה באופן נלהב עם מפעל ההשמדה הנאצי בעוד הצבא הרוסי נלחם נגדו. מליוני רוסים נספו במלחמת העולם השנייה וברעב ששרר במהלכה. הרוסים ניצחו ובכל זאת המשיכו להפנות עורף לעולם המערבי, להתחמש, לאיים ולבסוף להתרסק בהתפרקות הגוש הקומוניסטי ולהתגלגל לטירוף הקפיטליזם החזירי, האוליגרכי, המאפיונרי ששולט בחלקים גדולים ממנה כיום.

לך תבין רוסים. אם יש עם מטורף (חוץ מהיהודים, כמובן) בעולם הזה, הרי שרוסיה היא משכנו. נדמה שהיתרון המספרי והנכונות הכמעט מיסטית לסבול כל דבר היא שניצחה את היטלר- ולא שום דבר אחר. לגרמנים פשוט היו פחות אנשים להטיל למלתעות המוות של המערכה הצבאית. לרוסים היו (וישנם) אנשים בשפע. זה הכל. לא הטכנולוגיה, לא תחכום צבאי וגם לא אידיאולוגיה עליונה: הצבא הגרמני פשוט הלך ונגמר תוך שהוא מגייס נערים, כמעט ילדים, בזמן שחיילים ואזרחים רוסים נהרגו ונהרגו ונהרגו – ותמיד נמצאו עוד שיבואו במקומם, לירות ברובה, לבנות ביצורים, להמתין לסוף המצור.

בעוד בריטניה לא ניתקה ממסורת הדמוקרטיה והסדר הטוב גם לאחר שהאימפריה קרסה אל תוך עצמה, הלכה רוסיה הקומוניסטית והשתבללה לתוך משטר אימים ככל שהיא עצמה התרחבה לשטחי מדינות נוספות. גם לאחר הטיהורים בסוף שנות השלושים (שפגעו אנושות בצבא האדום שקציניו הבכירים נרצחו בפקודת סטאלין, פגיעה שבאה לידי ביטוי בשלבים הראשונים של מלחה"ע השנייה, כשהצבא הרוסי נאלץ לסגת מחלקים נרחבים של בריה"מ) לא באה חשדנותו של סטאלין על סיפוקה. אויבים נמצאו בכל פינה, חוק מיוחד אפשר מעצר ללא תנאים למי שנחשד ב"פעולות אנטי סובייטיות". למעשה, שנים מעטות בלבד אחרי סיום המלחמה הנוראה מצאו את עצמם אזרחי רוסיה חיים תחת איום קיומי תדיר. איש לא יכול היה לדעת מתי יישמעו הלמות אגרופים בדלת והוא יילקח, מי יודע לאן ומדוע.

נקודת הזמן הזו היא הרקע והפתיחה לרומן "הבגידה" מאת הסופרת הבריטית הלן דנמור, שיצא החודש בהוצאת "ידיעות ספרים". אנדריי אלכסייב, רופא המתמחה במחלות פרקים אצל ילדים, עובד בבית חולים ציבורי בלנינגרד. השנה היא 1953, ואנדריי חי בדירה קטנה עם אשתו היהודיה אנה לוינה. שניהם מגדלים את קוליה, אחיה הצעיר של אנה, שנולד זמן קצר לפני תחילת המצור על לנינגרד (1941-1943, במהלכו מתו מרעב ומההפגזות, על פי ההערכות, כ-1.1 מליון בני אדם). אמה של אנה מתה כשילדה את קוליה ואביה, משורר שסר חינו בעיני השלטון, מת במצור. כעת, בגיל 34, אנה עובדת כגננת בגן ילדים ממשלתי וקוליה המתבגר לומד בבית הספר. אנדריי ואנה מנסים להביא ילד משותף לעולם אך לא מצליחים. אולי שנות הרעב שעברו עליהם פגעו בפוריותם.

יום אחד, במהלך תורנות שגרתית בבית החולים, ניגש לאנדריי קולגה בשם רוסוב ומבקש ממנו להעיף מבט בילד חולה שהגיע למחלקה עם נפיחות ברגל. רוסוב רומז שמדובר כנראה בדלקת פרקים, המומחיות של אנדריי, ושכדאי לתת חוות דעת כיוון שהילד הוא בנו של וולקוב, אישיות בכירה ביותר במשטרה החשאית. אנדריי חושש, אך המקצועיות שלו מובילה אותו להסכים. מדובר כמובן בתרגיל של רוסוב, המעוניין להיפטר כמה שיותר מהר מהטיפול בילד- שכן כולם יודעים, גם בלי לומר זאת, שגורלו של הרופא המטפל קשור באופן ישיר בגורל הילד. אם האחרון ייפגע או ימות, זהו סופו של הרופא. אנדריי מתחיל לטפל בילד, גוריה בן העשר, ומהר מאוד לומד (בעזרתה של קולגה מוכשרת, יהודיה בשם ברודסקיה) שזו אינה דלקת פרקים כי אם סרטן אלים שמחייב כריתה של הרגל. הכריתה הכרחית כדי לשפר את הסיכויים, אולם גם לאחריה ישנו סיכון להופעת גרורות בריאות, מצב שממנו אין דרך להחלים.

אנה מזהירה את אנדריי מפני ההשלכות אך אנדריי עומד באומץ מול אבי הילד, וולקוב המסוכן, ומשכנע אותו להסכים. לאחר ניתוח הכריתה מצבו של גוריה משתפר והוא מועבר לשיקום במוסקבה. לזמן מה נדמה שאנדריי ואנה יכולים לחזור לחייהם הרגילים, אבל אז מובא שוב הילד לבית החולים בלנינגרד. הסרטן שלח גרורות לריאות. ימיו של גוריה ספורים. כמה מעמיתיו של אנדריי, ובהם המנתחת ברודסקיה (בה חשד וולקוב מלכתחילה בשל יהדותה) מצליחים לקבל העברה לעבודה במחוז מרוחק מחוץ ללנינגרד, אולם אנדריי ואנה מתעקשים להישאר. זהו ביתם. הם עברו בלנינגרד את המצור, לא יעלה על הדעת לעזוב אותה כעת.

כעבור יומיים מושעה אנדריי מעבודתו כרופא, בשל "חקירה של אי סדרים חמורים". הוא יודע שוולקוב החליט להרוס אותו., כי נדמה לו שאנדריי וברודסקיה פעלו בכוונה להזיק לבנו. במקביל הוא שומע על רופאים נוספים, יהודים, שנעצרו ברוסיה, באשמה שהרגו, ע"י טיפול לקוי במתכוון, שניים מבכירי המפלגה הקומוניסטית.

משפט הרופאים- כותרת בעיתון "דבר", 15 בינואר 1953

ויום אחד, לפנות בוקר, נשמעת הדפיקה בדלת.
– "אנה! אני חושב שזה הם".

***

"הבגידה" אינו רומן גדול במלוא מובן המילה. הוא משלב בין אמת היסטורית לספר מתח, אולם חשיבותו נעוצה בין היתר במיעוט היחסי של יצירות העוסקות באימי המשטר (יצירות שאינן משתמשות בו כתפאורת רקע בלבד), בתקופה בה לכאורה החלה רוסיה לעמוד על הרגליים לאחר המלחמה. בתי ספר ומרפאות נפתחו מחדש, ילדים נולדו, תארים אקדמיים הוענקו, המזון חזר לשווקים. הספר מצליח לתאר בצורה מוחשית, קרובה מאוד, את האימה התמידית: את החשש לדבר, את המחשבה המפוחדת שמקדימה כל משפט שיוצא מהפה, את המבטים לצדדים, את הידיעה שכל סכסוך קטן עם השכנים (משפחת מלביץ', שכועסים על קוליה שמנגן בפסנתר ומפריע למנוחתם) יכול להסתיים בהלשנה שתביא למותך במחנה עבודה מרוחק.
החיים ביקום כזה הם חיים שקריים המודעים לשקריותם: נודע לך על מישהו ש"נשפט ל-10 שנים במחנה, ללא זכות להתכתב"? ברור לך ולכולם שהוא מת במהלך עינויי החקירה או פשוט נלקח בסיומה למרתף ונורה בעורפו. בכיר במפלגה מת מ"אי ספיקת לב"? כדור בראש. גם אנדריי יודע שוולקוב בכבודו ובעצמו לא באמת מאמין שהוא וברודסקיה גרמו בכוונה להתפתחות הגרורות אצל בנו, גוריה. חיים כאלה מחייבים מבט שני, ספירה עד עשר, מחשבה שלישית ורביעית וחמישית לפני כל מילה או צעד.

וכל זה אצל אנשים שלפני פחות מעשר שנים נאלצו לקצוץ באולר את פיסות העור מנעליהם, להרתיח אותן במים ולהוסיף סרפדים שאולי, אם היה מזל, נמצאו קמלים מתחת לערימת שלג: מרק חם. אנשים שחיו בדירת שני חדרים כשבחדר אחד הם ישנים בלילות, מכורבלים בכל השמיכות והמעילים שנותרו אחרי שכל העצים להסקה (כולל הפסנתר והרהיטים) כבר אזלו, בעוד בחדר השני שוכבים במשך חודשים ארוכים כמה מבני המשפחה שמתו מרעב ומקור. הכפור שומר את הגוויות קפואות ושלמות.

נשים מובילות גופת ילד. המצור על לנינגרד

הקרקע הקפואה לא מאפשרת חפירת קבר, וכשיתחמם מעט והגופות יפשירו  ממילא גם תפשיר הקרקע וכבר יהיה אפשר לקבור אותן.

רק עם מותו של סטלין, בוטלה עלילת הדם של "משפט הרופאים", נחשפה ברבים כשקר מכוון ונאשמיה זוכו. בסיום הספר אי אפשר שלא לתהות מה היה עולה בגורל הנאשמים אלמלא כך קרה. בעצם, אין צורך לתהות: מספיק רק לקרוא על גורלם של נאשמי כל הפרשיות שקדמו לה. ובעיקר לחשוב על אלה שנרצחו, מתו בעינויים, ברעב ובעבודות כפייה מרחק אלפי קילומטרים מביתם, מבלי שאיש יזדקק אפילו להמציא עבורם עלילת דם, פרשייה ש"תצדיק" את רציחתם.

***

נ.ב. הערה קטנה להוצאת "ידיעות ספרים" – בספר ישנן מספר שגיאות צורמות בעברית, "עם" במקום "אם" וכדומה. הגהה נוספת הייתה פותרת את הבעיה. בכל זאת, לא נעים.

הבגידה / הלן דנמור
ידיעות ספרים – פרוזה
2011

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הבגידה – ביקורת ספר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s