אחד מדפי הפייסבוק שאני מקבלת ממנו עדכונים שוטפים הוא הדף של "שוברים שתיקה", הארגון אשר מציג עדויות של חיילים קרביים לשעבר, ששירתו בשטחים, על פשעים שביצעו נגד פלסטינים.
מרבית המגיבים לפרסומים אלה שומרים על דפוס צפוי: הם קוראים לפעילי הארגון "בוגדים", דנים אותם למיתה וטוענים שכל מלה שיוצאת מ"שוברים שתיקה" היא שקר הממומן על ידי עמותות שמאל וממשלות זרות.
במקרה של "שוברים שתיקה", הייאוש שמעוררות בי תגובות כאלה מתחלף בפליאה אמיתית: הרי לפי אמת המידה הלאומנית־ישראלית, מקימי הארגון ומוסרי העדויות בו עונים לקריטריונים של גיבורי ישראל הראויים להינשא על כפיים: חיילים קרביים אשר שירותם הוקדש כולו לשמירה על ביטחונם של המתנחלים. ואולם, מתברר שאזרחים ישראלים אשר מקבלים בלי היסוס את גרסת דובר צה"ל מסרבים בעקביות, בחרון קדוש, להאמין לעדותם של חיילים – רק משום שאלה העזו לספר להם על המציאות.
אותו חרון קדוש בדיוק ניכר בנפנופי הידיים ההיסטריים של נפתלי בנט במליאת הכנסת, לאחר נאומו של ראש הפרלמנט האירופי. "לא נקבל הטפת מוסר שקרית", קרא בנט, “ועוד בגרמנית!" מה כבר אמר ראש הפרלמנט? הוא שאל בזהירות אם נכונה השמועה שהקצאת המים לפלסטינים בגדה פחותה משמעותית מזו שניתנת למתנחלים. כמו כן, מילמל הגרמני הנכבד משהו בדבר המצור על עזה. בנט, המסרב להכיר בגבולות 67', הרגיש שנחצה כאן גבול ויצא בסערה מן האולם, תוך שחברי סיעתו פוצחים בזעקות בדבר הזכות האלוקית של היהודים על הארץ.
דבריו הזהירים של ראש הפרלמנט היו פתית מיקרוסקופי מהמציאות בשטח, אך המשא היה כבד מדי בעבור בנט ומרעיו. משונה – הם קרסו דווקא ברגע שבו היתה להם הזדמנות להתגאות במעשה ידיהם, בהצלחת מפעלם:
דו"ח של הבנק העולמי קבע כבר ב–2011, שחלוקת המים ליישובים בגדה המערבית עומדת על יחס של 80:20 לטובת ההתנחלויות; הצינור הישראלי שמזרים מים לכרמים ולבריכת השחייה של התנחלות סוסיא, למשל, עובר אמנם באדמות סוסיא הפלסטינית אך לא משקה אותן; לאחר שצה"ל הרס כ–30 בארות באזור סוסיא, הפלסטינים נאלצים לרכוש את מי השתייה שלהם מישראל, בג'ריקנים שהם ממלאים מ"עוקב" מים קטן, שמגיע בערך פעם בשבוע.
ומה לגבי המצור על עזה? זה שהספינה מאווי מרמרה ניסתה לשבור? ובכן, לחינם הסתערו לוחמי השייטת, לחינם נהרגו תשעה טורקים, לחינם תשלם ישראל כ–20 מיליון דולר פיצויים: מתברר שגם המצור הוא בדיה אנטישמית.
מדובר באותו מצור שהשבוע הודיעה ישראל לטורקיה, כי היא מסרבת לבטלו.
קראתם נכון. זוהי עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל: אין שום מצור – ואנחנו לא מתכוונים להסיר אותו.
*********
(פורסם בעיתון "הארץ" ב-14.02.2014. משום מה לא העליתי אותו גם לבלוג בזמן אמת. נדמה לי שאנחנו – מלבד הדריכה במקום – גם ממש מתחילים לחזור אחורה בזמן ולכן נראה לי שמועד הפרסום המחודש הולם את התוכן. 16.1.16)
נועה אסטרייכר | אחת העם 
היה ראוי שהחיילים הקרביים הנ"ל ישפטו בבית דין אזרחי (האג ?) וייענשו על פי עדותם\הודאתם כפושעי מלחמה ???
ולראות אז את אומץ הלב שלהם .
במקרה הטוב הם טהרנים המתעלמים מהמציאות ובמקרה הרע – "עושים לביתם" . ושלא יקבלו כסף מאף אחד .
גילוי נאות : חוויתי מלחמה או שתיים והרבה שמ"פ .
וגילוי לב : אני אוהד מאד את כתיבתך ודעותייך . כן ירבו כמותך .
גדעון
החיילים עצמם לא מקבלים שקל. הארגון שמפיץ את סיפורם מקבל.
הי נועה,
כפרי המערות בדרום הר חברון אכן נמצאים במצוקה קשה אשר הולכת ומחמירה בעשרים השנים האחרונות, ביחוד מאז האינתיפאדה השניה. קהילותיהם חשופות להתנכלויות אלימות מצד הצבא ומתנחלים ישראלים, הריסת בתים, היעדר תכנון ורישוי, נזק לרכוש ותוצרת חקלאית, מניעת גישה לבורות מים, מחסור בתשתיות נאותות ותקיפות אלימות שמסכנות את חייהן.
הצבא אכן הרס מספר בארות באזור, אך רוב כפרי המערות מצליחים לנקז את מעט הגשמים היורדים באזור אל הבורות שהגישה אליהן טרם נמנעה בתואנות ביטחון. בשנים שחונות הם נאלצים לרכוש מים במכליות בקיץ. צריך להבין שללא מים, באזור בעל אקלים ספר-מדברי, לא ניתן לקיים חקלאות הררית מסורתית כפי שהם נוהגים (מבוססת בעיקר על רעיית עדרי צאן). אם אין מים לכבשים ולעזים, ובשל מניעת גישה לאדמות לא ניתן לגדל חיטה בשביל להאכיל את העדרים, הם צריכים לרכוש בכסף רב מים ואוכל לעדרים. זה כסף שאין להם. ללא דרך להאכיל ולהשקות את העדרים אין ביכולתם לייצר מוצרי חלב לצריכה עצמית ולשיווק. וכך, המצוקה הכלכלית שנגרמת עקב פעילות הצבא ומפעל ההתנחלות מדרדרת רבות מן המשפחות אל חיים של עוני בעיירה יטא שמדרום לחברון.
אני מזמין אותך ואת כל מי שתחפוץ להצטרף לפעילות "תעאיוש" כדי לפגוש את תושבות הכפרים בדרום ההר, להכיר מקרוב את הנושאים ולסייע במאבק הסיזיפי אך הכרחי הזה. פרטים באתר תעאיוש ובדף הפייסבוק.