מיכאל שלי

מייקל ג'קסון לא היה אמור למות. הוא שייך לזן מסוים של כוכבים שכבר היו בשיא הצלחתם כשנולדנו, וקיומם, גם אם סיפק בעיקר שערוריות ומבוכה, נועד להימשך לנצח. גם מדונה היא כוכבת כזו. אנשים שכמוני, שנולדו בתחילת האייטיז, לא מכירים עולם ללא השניים הללו. עבור הורינו היו אלו ג'ון לנון, אלביס פרסלי, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, קארן קרפנטר, ריי צ'רלס, פרנק סינטרה. אנשים שלא יכולים למות פשוט מפני שהתדמית שלהם לא כללה את המניירה הספציפית הזו שנקראת מוות. הם יכולים למלא אצטדיונים, לשבור טלוויזיות בבתי מלון, להקיא את נשמתם מול צלמי הפפרצי, להכניס להיריון חצי מהגלקסיה ולהתכחש לאבהותם, אבל מוות? מצטערים, חבר'ה, לא סיכמנו על הפרט הזה במעמד חתימת החוזה.
נכון לרגעים אלו, שנת 2009, מיק ג'אגר ממשיך לקפץ כחרגול אפילפטי על במות העולם. בטקס פרסי הגראמי 2008, בדואט משותף, העיפה טינה טרנר בת השבעים את תקרת האולם בעוד ביונסה בת ה-25 מתנשפת לצדה כישישה כפופה במחשוף עמוק מדי. בוב דילן מוציא תקליטים בקצב שעמוס עוז מקבל פרסים באירופה, ושום מילה על לאונרד כהן. איש מהנזכרים ברשימה זו לא נראה כמו לקוח פוטנציאלי של שח"ל, וקל לדמיין אותם מריצים שורות יותר מאשר כדורים נגד כולסטרול.

האם מישהו באמת מסוגל לחשוב על היום שנשמע על מותו של בוב דילן? אפילו בסיוט הכי גרוע של רון מיברג אפשרות כזו לא באה בחשבון. נכון, אי אפשר להשוות בין דילן לג'קסון. מדובר בשני יוצרים שונים לחלוטין, מז'אנרים נפרדים, והבשורה החברתית של ג'קסון נראית מינורית לעומת המהפכה שהנחיל דילן.

אבל ג'קסון, כמו דילן ובני דורו, היה איתן טבע. משהו שפשוט קיים שם וצריך להתמודד אתו. השיגעונות, הניתוחים, הילדים על הברכיים – דילן ניחן במודעות עצמית גדולה מכדי להסתבך באחד מאלה. אבל דילן לא גדל להיות כוכב אינסטנט כמו ג'קסון, שכבר בגיל 11 נזרק אל גוב האריות של קדמת הפופ.

דילן יכול להרשות לעצמו להרוס למעריציו הופעה אחר הופעה בביצועים אקוסטיים תמוהים ולא להרגיש טיפת אשמה. ג'קסון גודל וחונך לתת לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה – פופ מדויק, מידבק, מלוטש ומושלם. חייו המקצועיים של ג'קסון היו כמו תקופת העבדות של סטיבי וונדר בחברת התקליטים "מוטאון" בין 1963 ל-1971: דרישה תמידית למוצר אחד מסוים, בלי סטיות תקן. וונדר השתחרר בסופו של דבר מ"מוטאון", ג'קסון מעולם לא השתחרר מאתנו.

המקומות היחידים שג'קסון היה יכול להתפרע בהם היו גופו ונפשו שלו. האיש היה עכבר הניסיונות במעבדה גיהינומית של כימאים, מנתחים ופסיכיאטרים. ובינינו, משפחת ג'קסון מעולם לא החזיקה פסאדה שפויה בתחום זה: אחיותיו לה-טויה וג'נט הפכו גם הן ליצירי פלסטיקאים מפחידים במיוחד, וגם אצלן התקיים היחס ההפוך בין מספר הניתוחים הפלסטיים לכמות ההצלחות בקריירה המוזיקלית.

מייקל ג'קסון היה ילד שסירב להשלים עם ההתבגרות. אחוזת נוורלנד שלו היא הוכחה עצובה לכך. מסלול ההתרסקות שלו היה גלוי לעין כול, ואורח חייו היה תמרור אזהרה לתקשורת זמן רב לפני שלמדה בריטני ספירס לאיית את המילה "קרחת". כל מי שהזדעזע ממותה של הנסיכה דיאנה בעת מנוסה מצלמי הפפרצי צריך לזכור שג'קסון היה שם קודם לכן. מצולם מכל זווית, מתועד ומושפל בכל עיתון, בכל מהדורה. אתרי האינטרנט שילמו הון עבור תמונות המתעדות את התפוררות פניו, ופרסמו אותן עם כיתובים כמו "המשוגע המתפרק", "מטורלל" ו"חייזר". היום הם מתאבלים על מותו.

על מי יתאבלו ילדינו? מי מהמוזיקאים המצליחים של היום יותיר בהם חותם עמוק כל כך עד שמותו ירעיד את עולמם? במציאות של כוכבים נולדים, איידולים אמריקניים ויצירי סינתיסייזר של מפיקים דורסניים, מי יהיה הקול הצלול, המתבלט, שחסרונו יורגש באמת? בריטני ספירס, שלא מסוגלת לעלות לבמה ללא פלייבק? 50 סנט? קניה וסט, ביונסה?

היחידות שעשויות להותיר סימן בלכתן הן אלו שהפלרטוט עם המוות שזור בדמותן ממילא: איימי ויינהאוס, היהודייה הצנומה והעצובה שחרכה את הלב בקולה הפצוע ומאז שקעה לתהום הרואין שרבים וטובים התקשו להיחלץ ממנה. לילי אלן המוכשרת עד כאב שמצמידה לחנים מתוקים למילים סרקסטיות ובשאר הזמן שותה את עצמה לדעת.

יש בהן משהו לא מכאן, לא מהדור הזה. חייהן כמו מתנהלים לפי מדריך שנכתב בשלהי הסיקסטיז, חוברת הוראות לכוכב המתרסק. מותן לא יפתיע איש – אתרים שונים בעולם נהנים בשנים האחרונות להציג לגולשים תחזיות והימורים בנוגע לתאריך שיחברו בו ויינהאוס ואלן לג'ם סשן הגדול בשמים. מלבדן, נדמה שאין כיום שום מוזיקאי מהדור החדש שהיעלמו יגרום לטוויטר לקרוס תחת העומס כמו שגרם מותו של ג'קסון.

יש בי חמלה מסוימת על ילדי הדור הזה, שחסרים הם את דמותו של משיח מוזיקלי. כמה מהם מאמינים אמונה שלמה ובוערת בכוחם של הצליל והמילה לשנות עולמות?
בתקופת התיכון, התקופה שמוזיקה הופכת בה לצורת התקשורת העיקרית עם העולם, להצהרה, להבעת עמדה – יש צורך ביוצר שמילותיו ולחניו יצרבו את נשמתך.

אין זה מקרה שהביטלס, פינק פלויד, דיוויד בואי, בוב דילן ולאונרד כהן פופולריים כל כך בקרב תיכוניסטים: טרם קם להם תחליף ראוי. כל עוד הם קיימים, אין חשש. הילדים בידיים טובות. הבעיה תתעורר כשאלו לא יהיו עמנו עוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 7.7.2009