לא עוזבת את העיר (והארץ)

הדרכון בתוקף, התחתונים ארוזים, מצלמה ומטען, ספר ואייפוד, מחברת ועטים. ההמתנה המתישה הסתיימה, ועכשיו רק לעלות למטוס. תיק יד נדחס לתא העליון, הרגליים נאבקות במרווח הצר שבין המושבים, מימיני החלון. הגוף המתכתי הכבד מתגלגל לאטו על האספלט ומאיץ, משהו צונח בבטן כשהגלגלים עוזבים את הקרקע והשיפוע מתחדד, והידיים מתהדקות על ידיות המושב בלי משים, והארץ הולכת וקטנה מתחת והנה אנחנו באוויר, באוויר.

מטוס

הנסיעה האחרונה שלי לחו"ל הייתה לשבועיים בהולנד עם המשפחה. קצת אמסטרדם, קצת מסביב. מהטיול אני זוכרת בעיקר את הבדידות הגדולה בערבים, הולכת ברחובות הסמוכים למלון, מביטה בעשרות בני נוער גבוהים ובלונדינים על רולר בליידס, מתלבטת אם לבקש מהם סיגריה, קונה לבסוף קופסה בכמה גילדן שהיו לי בכיס, וזורקת אותה לפני החזרה לחדר, שההורים לא ימצאו אותה אצלי בין החפצים.

תמונה: אני בכיכר דאם, מאכילה את היונים. מתבגרת מפוצענת עם שיער קצר וסומר, על ראשה מצנפת אדומה עם פונפון, לגופה חולצה צבאית וג'ינס על סף היפרמות עם טלאים פרחוניים מתוצרת בית. הייתי מכוערת, וידעתי את זה, אבל בכל זאת קיוויתי שמשהו יקרה – שמישהו יפנה אליי ברכבת, במסעדה, יפתח בשיחה. בראש ובתוך הפה גלגלתי משפטים באנגלית, וחיכיתי לרגע שאוכל להשתמש בהם, אבל דבר לא התרחש. זו הייתה הפעם האחרונה שלי בחו"ל. מאז חלפו עשר שנים.

הייתי תמיד אדם חרדתי. "לא זורמת", קראה לזה החברה הכי טובה שלי בתיכון. אנשים סביבי היו מסוגלים להתחיל את היום בירושלים ולסיים אותו בכינרת בלי להסס, אבל אני דאגתי – לאן נוסעים? עם מי? יהיה שם מבוגר אחראי? ומה יקרה אם מישהו ירגיש לא טוב, אני למשל? תמיד דרוכה.

בשלב מסוים, בעקבות חוויה לא נעימה בטיול לצפון בגיל 16 וחצי, הפכה הדריכות לחרדה וכך נשארה. הדבר הראשון שנעלם מחיי היה הנסיעות. בהתחלה רק נסיעות ארוכות, לאחר מכן נסיעות עם אנשים שאיני מכירה מספיק כדי לסמוך עליהם, ואז נסיעות באופן כללי.

בשנים האחרונות, בעזרת טיפולים שונים, הצלחתי להתגבר על כמה מכשולים – אני מסוגלת לנסוע דרומה או צפונה, ואפילו ללון בצימר, אבל תוך כדי הנסיעה המחשבות אינן עוזבות: מה יהיה אם ארצה לחזור הביתה? כמה התרחקנו כבר? בכביש אני מחפשת את המחלף הקרוב, מרגיעה את עצמי במחשבה שעוד אפשר להסתובב ולחזור הביתה. נתקפת מועקה בפקקי תנועה ארוכים או בכבישים שאין אפשרות לבצע בהם פניית פרסה. כל הזמן מחפשת דרך מילוט. רק לא לחוות שוב את היעדר הברירה, מקום שאין ממנו מוצא.

על טיסות אין על מה לדבר. טיול אחרי הצבא? תשכחו מזה. מדובר לא רק בחרדת טיסה אלא בשהות בחו"ל, במקום מרוחק אלפי קילומטרים ממקומי הטבעי, שנראית לי בלתי אפשרית. הפחד מפני הטיסה הוא רק תוספת, דובדבן רקוב בקצפת המקולקלת של חרדותיי. זו המחשבה על כלי תחבורה גדול וסגור מכל צדדיו שאין לי שום אפשרות לעצור בכוחות עצמי או לרדת ממנו מתי ואיפה שמתחשק לי.

גם ברכבת איני נוסעת מאותה סיבה בדיוק. תגידו – רכבת. בחייאת רבאק. אפילו התחנה הכי נידחת נמצאת במרחק 45 דקות מקסימום, אבל לי זה לא משנה. לא נוסעת, וזהו. עכשיו תוסיפו את היעדרו של רכב פרטי מחיי. מזל שעם אוטובוסים עירוניים אין לי בעיה. ממילא בתל אביב אפשר להגיע לכל מקום ברגל.

לס' יש כרטיס טיסה לפריז, והוא רוצה שאבוא אתו. בוקר בבולוואר סן ז'רמן, קרואסון וקפה ליד שולחן, שפעם הסבו אליו סופרות ופילוסופים, אמנים ומודלים-מאהבים. מלון קטן ומתוק ברובע רו-לה-משהו, בושם פרחוני של אישה, שרצה על עקבים דקיקים בדרך למטרו, נשאר אחריה כמו נשיקת אודם על לחי. תצלום משותף על רקע מגדל אייפל, שנינו מחובקים, כמו מאות מיליוני זוגות לפנינו, העתק נוסף לדורות הבאים. רק להסכים, זה כל מה שנדרש ממני.

ס' הוא איש של מסעות: גם בתקופות שהוא כאן הוא מתגעגע ומתכנן את הפעם הבאה שיגיע למקום אחר, יפה יותר. פעם בשנה הוא נוסע לאנגליה לחודש, לכתוב. שוכר לו חדרון מוקף שדות ירוקים, וממלא את זמנו הפנוי בטיולים על גדות התעלה. גם לשם הוא רוצה לקחת אותי, אבל כנראה השנה זה לא יקרה, כלומר גם השנה. בגעגועים הוא מראה לי תמונות – נופים מכחילים ופנסי רחוב מסוגננים, ושוב שואל "תבואי אתי?" ואני מתחמקת.
לא יכולה לומר "כן". אפילו לא "אולי"". ו"לא" יהיה בוטה מדי.

הייתי רוצה לעוף. לטוס מכאן, להתרחק מהצרות, מהחובות, ממשחק הפקמן האנושי שכולנו לכודים בתוכו, נמלטים מיצור צהוב ופעור מלתעות שרודף אחרינו באשר נלך. להתעורר על כרית שלא הוספגה בדאגות הלילה הקודם. בינתיים מצאתי "ביוטיוב" כמה קטעי וידאו שמתעדים המראות מנתב"ג, ואני מציצה בהם מדי פעם, בודקת בזהירות את הדופק.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 24.2.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s