משלמים בקרדיט

בואו נעשה תרגיל קצר בדמיון מודרך. אין צורך במזרן–יוגה או פסקול גלי–ים וחלילית: עצמו את עיניכם ודמיינו את מקום העבודה שלכם. את ההתעוררות המוקדמת מדי והנסיעה כשקורי שינה עדיין בזוויות עיניכם. דמיינו את המשרד או החנות, הקולגות שאתם מסתדרים איתם וגם את אלה שלא, ארוחת הצהריים המהירה שאתם משתדלים להספיק לעכל מול המחשב או הדלפק. את הממונים עליכם, שהדרישות שלהם מרגיזות אתכם לפעמים, את הימים שבהם אתם מרגישים על סף פיצוץ ורק הידיעה שאין לכם מקום עבודה אחר בינתיים שומרת עליכם מלהפוך את השולחן, לרוץ במורד המדרגות ולהשתין על הג'יפ של הבוס בצרחות "אני מתפטר!”. סביר להניח שזו מציאות מוכרת לכם. רגע, לא לפקוח עיניים עדיין. עכשיו, דמיינו שבתחילת החודש אתם לא מקבלים משכורת. לא, לא מדובר בטעות במחלקת שכר. גם לא בפשלה של הבנק, עיצומים או קיצוצים: לא קיבלתם משכורת, כי אלה תנאי העבודה שלכם. כן, בחינם.

מה, לא טוב? אויש, אל תהיו מפונקים. קודם כל– ידעתם את זה כשהתחלתם לעבוד. הסבירו לכם מצוין שמדובר בעסק קטן ומתפתח שעוד לא יכול להרשות לעצמו לבזבז כסף על עבודה מהסוג שאתם עושים. והרי לא יעלה על הדעת שנוותר על צרכים כל כך הכרחיים בגלל תקציב מצומצם, נכון? יופי. בשביל זה יש אנשים כמוכם. נו, שמוכנים לעבוד בחינם. יאללה, יש לנו עוד דברים לעשות היום. תהיו חמודים ותעזרו לנו. מתישהו זה ישתלם לכם. מתי בדיוק? נו, אל תהיו קטנוניים.

השבוע, במסגרת שיטוטיי הקבועים ברשת, נקלעתי לאתר חו"לי נחמד שבו מוצגת (בגרפיקה משרדית פשוטה) השאלה "האם עליי לעבוד בחינם?”. הגולש מוזמן לעבור בין מגוון סיבות ונסיבות (אני עושה טובה לחבר, זו עמותה ללא כוונות רווח) עד שיגיע לתשובה הסופית– כן או לא. לא ברור איך עדיין לא העלו מקבילה ישראלית לרשת– הרי אין דבר שאהוב יותר על המעסיק הישראלי מאשר לקחת עובדים ולא לשלם להם. את הדוגמאות הקשות ניתן למצוא אצל העובד הזר הקרוב לביתכם, אבל גם בלי לשייף את הסוואהילי שבפיכם תוכלו לפגוש עשרות ומאות, אם לא אלפים, של עובדי–חינם. או בשמם הפחות רשמי, עובדי תעשיית התקשורת המודפסת, האלקטרונית והמשודרת בישראל.

כן, עשרה קבין של תירוצים, שקרים והבטחות שווא ירדו לעולם, תשעה מהם נטל ענף התקשורת. ויהיה זה כלי התקשורת המוסרי, הטהור, לוחם הזכויות ומגן החלשים הנחוש ביותר– ברגע שזה מגיע לתשלום, הוא הופך חלקלק כסרסור נמלט. תארו לעצמכם מה קורה בגופי תקשורת פחות נעלים. אמת, ניתן למצוא עבודה קבועה בשכר (לא שכר הוגן, אבל שכר) בתקשורת, אבל סביר להניח שהדרך לשם תארך מאוד ותהיה עמוסת מכשולים מרפי ידיים בדמות הצעות עבודה שאינן אלא התנדבויות במסווה נוצץ. מה, אתם לא רוצים להיות חלק מהברנז'ה? בטח שכן. אז יאללה, תכתבו לנו 400 מילה פעמיים בשבוע, צאו עם מצלמה לראיין את דיירי האח הגדול המודחים, הנסיעה לנווה אילן על חשבונכם. תביאו לנו ססמה מנצחת. אם יתפנה אצלנו משהו בתשלום, נרים לכם טלפון. בינתיים נשים את השם שלכם בפונט מודגש, סבבה?

קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להימנע מעבודה–בחינם בענף הזה, מדובר בענף עצום: העיתונות (דפוס, טלוויזיה ואינטרנט), הוצאות הספרים (עריכה, הגהה, לקטורה), פרסום (רעיונאות ועיצוב) וכמובן האינטרנט בפני עצמו: לנסות למצוא ג'וב, אפילו פרילנס, בתשלום באינטרנט משול לרדיפה אחר פטה מורגנה של נווה מדבר: נדמה שהנה, כבר יסכימו לשלם לכם את השכר המביש הרגיל, ותמיד ברגע האחרון צצים התירוצים. אנחנו בהרצה, אנחנו בפיתוח, אנחנו קומוניסטים.

בניסיון (אבוד מראש, אני מודה) לסייע לקולגותיי ההולכים ומתרוששים בענף, אני מביאה כאן את מיטב המשפטים שצריכים להדליק לכם נורה אדומה בכל פעם שאתם מציעים את עצמכם לעבודה. לגזור, לשמור וכמובן לקמט ולהשליך ברגע האמת.

• אם זה יתפרסם– נשלם (אז מה אם הזמנו מכם את הפרוייקט הזה ועבדתם עליו במיוחד)
• זה יופי של רזומה (כן, וכשהמעסיק העתידי ישמע שעבדתם בחינם בשביל קודמו, הוא ממש ייצא מגדרו כדי לשלם לכם)
• זה פרוייקט לעמותת צדקה (דווקא קיבלנו תקציב, אתם פשוט לא חלק ממנו)
• יהיה לך קרדיט גדול במיקום נצפה במיוחד (קיבלנו ימבה כסף על מודעות הפרסומת ששמנו בעמוד הזה. הכסף הזה יוקדש להגדלת מחלקת המודעות)
• אנחנו מתבססים על עובדים קבועים (אתם, אגב, לעולם לא תהפכו לכאלה)
• אנחנו עסק קטן/סטארט–אפ (אנחנו מחכים שמייקרוסופט יקנו אותנו, וגם אז לא נשלם לכם)
• אנחנו מקווים שנוכל להתחיל לשלם בקרוב (אנחנו גם מקווים לשלום כולל במזרח התיכון)

איך זה קרה? מאיפה החוצפה לבקש מאנשים להקדיש זמן, מאמץ וכישרון ובתמורה לא לתת להם דבר? מתי נולדה הנורמה הזו? אולי זו האינפלציה היחסית של כותבים, כשכל טוקבקיסט ופייסבוקיסט מקיף את עצמו במשבחים ומהללים שמאיצים בו "לעשות עם זה משהו", וכך נוצרת בועה ענקית של כותבים גרועים שמוכנים לתת הכל– בחינם – תמורת הזכות לראות את שמם מתנוסס בראש מאמר? הרי המעסיקים שיושבים מולכם ומבקשים מכם לעבוד ללא תשלום לא היו מעלים בדעתם לתת את תיקון המזגן או המכונית לידיו של חובב–אלקטרוניקה טרי רק כי הוא מוכן לעשות זאת תמורת קרדיט. שלא לדבר על העובדה שהם עצמם לא היו מוכנים לבלות יום אחד של משחק סוליטייר במחשב בלי שכר. תנאי ההעסקה בענף התקשורת זוכים לעיתים תכופות לתואר "זנות". שכחנו שזונות לפחות מקבלות כסף.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.1.2011