את המשפט "כסף זה לא הכול בחיים" לא שמעתי הרבה בבית הוריי. אצלנו כסף היה משמעותי מכדי לזלזל בו בצורה כזו. לא גדלתי במצוקה או ברעב, חלילה, אבל הוריי שחו בנהר החיים כשראשם מציץ מעט מעל המים, חוששים תמיד מפני הגל הבא שיכסה ויטביע אותם אל הקרקעית.
אפילו שלכאורה היה לנו כל מה שצריך, עננת ה"אין לנו כסף בשביל זה" סירבה להתנדף מעלינו. ממילא השתייכנו למעמד הבינוני-מינוס, כלומר משפחה נורמלית עם שני הורים עובדים ומינוס גדול בבנק. למילה "מינוס" נחשפתי זמן רב לפני שהתחלתי ללמוד חשבון בבית הספר, ואפילו שלא ידעתי בדיוק מה היא אומרת, הבנתי שמדובר במצב כלשהו שככל שמנסים להיחלץ ממנו, כן הוא ידבק בך ולא ירפה.
למדתי לא לבקש דברים יקרים או דמי כיס. בובות ברבי למשל, שהתגוללו לעשרות בבתיהן של חברותיי לכיתה, היו מחוץ לתחום. בגיל צעיר מדי למדתי לחפש קודם כול את תג המחיר של המוצר, עוד בטרם אבדוק אם הוא מתאים לי או מוצא חן בעיניי בכלל. אם הוא יקר, כדאי לי לשכוח ממנו ומיד. אם הוא זול, חייבים לתת לזה צ'אנס. ככה לימדו אותי.
כשעברתי דירה אחרי הצבא הזמנתי כרטיס אשראי מהבנק. לא רציתי אותו, אבל ידעתי שאחרת יהיה לי קשה מאוד להסתדר רחוק מבית ההורים. ביקשתי שמסגרת האשראי שלי תהיה צרה ככל האפשר – הכרתי מהבית את האשליה שבפריסה לתשלומים ואת המחנק שיום הגבייה מביא אתו, ולא רציתי לאפשר לעצמי יותר מדי מרחב להתפרע עם הפירעון.
בחמש השנים שחלפו מאז הספקתי להיות מחוסרת עבודה שלא מרצון, פקידה קטנה בשכר נמוך, קופירייטרית אמידה, עיתונאית פרילנס שרודפת אחרי הצ'ק ומנהלת מחלקה באתר אינטרנט ששילם לי לבדי משכורת כפולה מזו שמשתכרים שני הוריי ביחד. עדיין בדקתי היטב את תגי המחיר בחנויות, אבל מה שראיתי הפסיק להפחיד אותי. הנחתי קצת כסף בצד, לחיסכון, והתחלתי ליהנות ממה שיש לתל אביב להציע.
הרבה ספרים, שמלות יפות, נעליים מעוצבות, ארוחות צהריים בבתי קפה. לראשונה בחיי עזבתי את המעמד הבינוני-מינוס, ועברתי למעמד הבינוני-פלוס.
לפני פחות משנה הגיעו השמועות על המיתון, ואתן מכתב פיטורים. פתאום לא היה לאן ללכת. דלתות אוטומטיות של משרדים נשארו סגורות בפניי, אנשים שביקשו שאתפטר ואעבור לעבוד אצלם התנדפו ואינם, המגדלים קרסו באוויר. כמה חודשים של ניסיונות, השתדלויות, ראיונות ופקסים עלו בעשן עם חסכונותיי הצמוקים, ואז התקבלתי לעבוד בחנות ספרים.
לעומת עבודתי האחרונה, שילשו שעות העבודה את עצמן, ואילו המשכורת הצטמצמה לרבע. להתראות שמלות, היו שלום בראנצ'ים, ובאמת לא היה אכפת לי לוותר על כל אלה אילו הצלחתי לקיים את עצמי בכבוד, אבל כששכר הדירה שלך הוא יותר מחצי מהמשכורת, ממה משלמים את החשבונות? שלא לדבר על הוצאות החיים השוטפות? או-קי, אז מכניסים שותף שלישי לדירה. מפסיקים לשבת בבתי קפה, מצמצמים את חשבון הסלולר ומשתדלים לקנות במכולת ולא ב"טיב טעם". נו? נו? כבר קיצצתי כל מה שאפשר, למה שום דבר לא משתנה?
בכל יום אני הולכת ברגל בשדרות רוטשילד ורואה עוד ועוד ג'יפים נולדים כמו ונוס מן הים, מכוניות פורש, קורבט ומוסטנג חונות באדום-לבן. עשרות מגדלים ממתינים להתמלא עשירים. מניין הם באים? במה הם עוסקים? ברור שלא בשום דבר שמצריך שימוש בידיים או ברגליים. מי שנוהג באינפיניטי לא עושה משמרת בעמידה. זיכרונות ה"עושר" שלי נראים צנועים באופן פתטי לעומת הצורך של האנשים האלה להציג לראווה את ממונם. הרי במחיר החלפת טמבון במכונית שלהם יכולתי לחיות חצי שנה בדירתי בלי לדאוג שהצ'ק יחזור מהבנק. החנויות, המסעדות והבתים שלהם סגורים בפניי במחסום בלתי נראה, ולפעמים דווקא בדלת מוחשית מאוד. הם ואני חיים ביקומים מקבילים. להם מותר לנחות או לחנות ביקום שלי, אבל לי אין דריסת רגל באזור שלהם.
למרות הניסיונות, שינוס המותניים ונשיכת השפתיים, נאלצתי בחודשים האחרונים להתחנן שוב ושוב בפני הבנק שיגדיל את מסגרת האשראי שלי. עוד קצת, רק עוד אלף, המשכורת של החודש הבא תכסה את זה ואז יהיה אפשר לנשום קצת. וראו זה פלא – המשכורת נכנסת ומיד יוצאת. יום המשכורת הפך לעוד יום בחודש, כי אתה או בלעדיה אין שום הבדל.
לפני שבועיים ארגנתי יריד קטן בחצר ומכרתי בגדים, תכשיטים ונעליים. סיימתי אותו עם כמה מאות שקלים ביד וגאווה על תושייתי, אבל החיוך נמחק מהר – למחרת הגיעו חשבונות בדואר, והכסף שקיבלתי מהמכירה, הכסף שהייתי אמורה להשתמש בו כדי לקנות דברים הכרחיים כמו חולצות ארוכות לחורף, נעלם כלא היה. נכון, אין "זמן טוב" להיות בו עני, אבל קשה במיוחד הקיום במרחב שהפערים בו גדולים כל כך. ביום אחד בחנות אני מוכרת ספרים בסכום ששווה פי שניים מהמשכורת החודשית שלי. אנשים מגיעים לדלפק, קונים במאות שקלים בלי להניד עפעף, וקמט קטן של מרירות חורץ לו בזווית פי. קפיצה קטנה החוצה, אל הרחוב, מגלה לי שכמעט שום דבר בחלונות הראווה אינו בהישג ידי. איך זה קורה?
דווקא העבודות הפשוטות יחסית שביצעתי בעבר פרנסו אותי יפה, אבל עכשיו – ככל שאני עובדת יותר, כן אני הולכת ומידרדרת לתחתית. בקושי נושמת. מודאגת תמידית. כסף הוא לא הכול בחיים? ספרו את זה למישהו אחר.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 11.11.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 