היא כל כך רצתה להיות גדולה – להסתובב בעולם בלי פחד. מצחיק שפעם, כשהייתה קטנה יותר, לא פחדה מכלום. הייתה מסתובבת בעיר בלילה, יחפה לפעמים, מדברת עם אנשים שנראו כמו תאונה. פעם אפילו התיישבה באמצע הכיכר והתחילה לשיר. בכסף שאנשים השליכו לתוך הכובע קנתה לעצמה קרפ צרפתי עם סירופ שוקולד, והרגישה שניצחה את השיטה.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – להיות נאהבת בחזרה על ידי האנשים שאהבה תמיד, ואף פעם לא אהבו אותה. להפסיק להיות הילדה המצחיקה, לפרוץ את הקרום העוטף אותה בזוהר נאון ומכריח אותה לנדוד כמו קין.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהמילים שלה לא ילכו לאיבוד בתוך הפה אלא יצאו בהירות ושלמות אל האוויר. שהרגליים שלה יפסיקו להסתבך זו בזו, שקצות האצבעות לא יכאבו כל כך מהכסיסה. שהמילה "אהבה" לא תהיה מילה אלא גוף, שהחיים יבקעו מהספרים ויקומו לתחייה.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת שהחוץ מחכה לה בנשימה עצורה, תנועה קפואה שממתינה לצעד שלה, אהובים שמצפים לעפעוף, לרמז. שתיבת הדואר תתרוקן מחשבונות של ההורים ותימלא מכתבים אליה. שכל השאלות שכתבה וקיפלה ועטפה וביילה ושלחה אל הרוח יזכו פתאום לתשובה, למילה אחת: כן.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהגוף שלה יתעגל ויתרכך והזוויות לא יכאיבו כל כך כשהן פוגעות בקירות וברגלי הכיסאות כשהיא מנסה לפלס לעצמה דרך לחיים האלה, שכבדים עליה כמו מבטים באוטובוס מלא.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת שכשהיד נשלחת תהיה שם יד אחרת שתתפוס אותה. להיות בטוחה שהחבל שהיא הולכת עליו מוחזק היטב משני קצותיו, ולמטה – רשת.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – להכיר את התנועות הנכונות, הצבעים שלא יתנגשו זה בזה, השפה האחרת, החיצונית, של כולם. איך להחזיק את הסיגריה ואיך להסיט את השיער מהפנים ואיך לאכול בלי שהטחינה תטפטף.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהלשון תדע לעשות בתוך הפה בדיוק כמו בסרטים והמבטים ייפגשו והלב יגאה. שההליכה הביתה לא תהיה ריקה כל כך. שהאשמה תיעלם. היא, האשמה תמיד.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהבטן תתמלא בעיטות שמחה קטנות. חצי שנה מתאמנת בסתר מול המראה בחדר, מבליטה את הבטן הריקה, מקמרת את הגב ומלטפת, חושבת על שמות כמו נעם ויונתן ואבשלום ודניאל ועידו. רק פעם אחת חשבה על בת. רצתה לקרוא לה שירה.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – לדעת את הסוד. הרי חייב להיות סוד, מה מלבד סוד יכול להחזיק חיים לשניים. ארוחת ערב לשניים במטבח קטן עם האור הצהוב העייף מעל השולחן, והסלט והחביתה שיכינו שניהם, מפנים זה לזו את הגב, אבל אוהבים בלי מילים, בתשדורות זרמים אלחוטיות מעמוד השדרה. בכל ערב הלכה ברחוב והביטה מעלה אל המטבחים הקטנים בבניינים, חושבת איזה אושר מסתתר בכל דירה, השיחות הקטנות, תעביר את המלח, איך היה היום בעבודה, אני אוהב אותך, גם אני, בוא למיטה.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהפנים האמיתיים שלה יתגלו מתחת לפצעים האדומים, והיופי שלה, שלא ידעה שהוא קיים, יפנה פתאום החוצה, לאוויר חמים של תחילת אפריל, כשכולם מורידים את הסוודרים ונשכבים בגופיות על האספלט החם של מגרש הכדורגל בבית הספר. שלא תצטרך להסתיר עם השיער, עם היד, עם כובע, עם כתמי איפור מגושם שגנבה מהקופסה של אימא וידעה שתחטוף צעקות. שיראו אותה כמו שהיא באמת, שהכנפיים השקופות יציצו משכמותיה הכפופות, הצוואר יימתח, והיא תעוף כאילו כל השנים היו אימון לקראת השמים.
היא כל כך רצתה להיות גדולה – לגשת לאיש ולתת לו ספר ובתוכו מקופלות אוזני חמור בעמודים, והוא יעבור אוזן-אוזן, ימצא את המשפט שהתכוונה אליו, ואור גדול יוצת בו, והוא יחפש אחריה ויעמוד מולה על רקע השמש של 17:00 אחרי הצהריים ויאמר "לא ידעתי, חשבתי שאת לא, אבל עכשיו, עכשיו גם אני".
היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהמשאלות מכל עוגות יום הולדת יעלו השמימה בעשן הנרות וישתדלו שם למענה, שמלאך עייף ישלוף מכיסו פתק קמוט ויאמר "סליחה, שכחתי אותך, חכי רגע, אני רץ להביא את החצים".
היא כל כך רצתה להיות גדולה – שהבוסר החמוץ יתחלף לרכות של התחלה, שהסימנים הכחולים של הנפש יהפכו לכתמי אור כמו בשמלת השבת של חנה'לה, שפעם אחת, רק פעם אחת תחכה לה נחיתה רכה במקום כל הבטון הזה.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 9.12.2009
נועה אסטרייכר | אחת העם 