כבר יותר מחצי שנה לא ביקרתי אצל פסיכולוג, אבל כמה טלטלות שספגתי בשלושת השבועות האחרונים גרמו לי להרים טלפון לקופת חולים ולנסות לקבוע תור בהקדם האפשרי. ידעתי שאני צריכה אוזן קשבת, רצוי של מישהו עם טישו. צחוקה העדין של המוקדנית העיר אותי מהזיותיי המתוקות על סיוע מהיר: "התור הכי מוקדם זה לדוקטור לוי, ב-25 באוגוסט".
חשבתי שהיא מסתלבטת עליי, אבל לא – שאר התורים הפנויים שהוצעו לי היו לתחילת ספטמבר. "פגרה", היא אמרה. הודיתי לה וניתקתי, בעודי תוהה איך לעזאזל מסוגלים הפסיכולוגים הישראלים לצאת לחופשות דווקא בשיא הקיץ – בדיוק בזמן שגם אחרוני האנשים השפויים במדינה מתחילים לרדת מהפסים.
הרומן שלי עם הפסיכולוגיה התחיל ב-1990. לפני שאנליזה הפכה לתנאי הכרחי בתהליך המיון והקבלה של ילדים בני שלוש לגן חנה, בזמן שמפגשים עם פסיכולוג היו דבר שיש להסתיר. לא כל כך מזמן, נכון, אבל אני זוכרת בבירור את השתיקה סביב הנושא, את תזוזת האי-נוחות של מבוגרים וילדים כשסיפרתי להם.
הסיבה הראשונית לכך שהגעתי לטיפול הייתה בעיה חברתית: הייתי ילדה שניגנה ושרה והייתה מוכנה להתחבר עם ילדים אחרים, אבל משהו לא עבד. בשלוש-ארבע השנים הבאות חזרתי לטיפול בגלל בעיית דימוי עצמי (נסו לדמיין ילדה שכתבה בלורד כחול על כל זרוע שמאל "אני מטומטמת", "אני מפגרת", "אני שמנה"), ולאחר מכן מסיבות נוספות: בעיות בלימודים, הפרעת קשב שאובחנה בגיל מאוחר, וכשהתחלתי לחיות לבד ולממן את עצמי – הגעתי לטיפול כשהרגשתי לנכון, גם בלי סיבה רשמית.
בשלב מוקדם מאוד למדתי לבטוח בטיפול, ידעתי שהוא עומד לרשותי, בחירה טבעית, עוד אופציה. יכול להיות שאם הייתי מישהי שמתחזקת ארסנל של ידידי נפש חינמיים, לא הייתי נזקקת למישהו שיקשיב ויעוץ לי עצות תמורת תשלום במשך חמישים דקות. אבל אין לי דרך לדעת זאת בביטחון. מה שאני כן יודעת זה שחמישים דקות כאלה הן נחמה ועזרה לא פחות משיחה חברית או טפיחה על השכם, ולפעמים גם יותר.
כמה מכם מרגישים שהם עומדים להתפוצץ? שיש בתוכם יותר ממה שהם מסוגלים להכיל, שעל גבם מונח משקל שהם אינם מסוגלים לשאת? לרוב זו תחושה מצטברת: קודם כול הבוסית המעיקה, ואז בן הזוג שתמיד נדמה שעושה פחות ממך בבית, ואם יש ילדים, אז צריך לדאוג להם כדי שלא יכרסמו את הריפוד מהכורסאות מרוב שיעמום – חופש, וגם הורה מבוגר שצריך להשגיח עליו והכותרות הנוראות האלה בעיתונים וברדיו, כל כך הרבה דברים רעים בזמן קצר – איפה אתם מאווררים את כל זה?
כמה מכם נתקעים עם המחשבות שלהם לבד, בלי אף אחד לחלוק אתו, בלי יכולת לעצור את השטף הזה שמתגלגל לכם במוח? לא לכל אחד יש זמן איכות עם עצמו, בשקט, הזדמנות לפרוס את הגליל הארוך של הנפש ולקרוא בו סעיף-סעיף בסבלנות; וכמעט כל אדם זקוק להזדמנות כזו. אז איך קורה שכל כך הרבה אנשים שמוגדרים מודרנים ונאורים לפי כל קנה מידה עדיין חושבים שטיפול נפשי הוא לחולי נפש בלבד?
"אבל הכול בסדר אצלי". בסדר, שמענו. תנו לי רק לומר, בעדינות ככל האפשר, שאם מישהו כבר הציע לכם ללכת לטיפול, זה כי הוא רואה אצלכם משהו שנדמה כמו סיבה מספיק טובה.
"על מה כבר יש לי לדבר כל כך הרבה זמן?" אין בן אדם שלא צריך לדבר על עצמו מדי פעם; ואם כבר לדבר, עדיף שהמאזין יהיה אמפתי ואמין יותר מהקיר או מהמקרר שלכם.
"זה ממש יקר". נכון , אם אתם מתעקשים על טיפול פרטי. השוק הפרטי פרוץ לחלוטין, וכבר שמעתי במו אוזניי על מטפלים שגובים אלף שקלים לפגישה אחת. יש לי שני דברים לומר על כך: הראשון הוא שהם בני זונות, ואני מאחלת להם שביום שיסבלו מהמצוקה הקשה ביותר בחייהם יתברר להם שהשירות שהם נזקקים לו יקר מכפי שהם יכולים להרשות לעצמם. הדבר השני הוא שבכל קופת חולים אפשר לקבוע תור לטיפול מצוין וזול, ולעתים קרובות אפשר למצוא ברשימת המטפלים גם בעלי מקצוע ידועים אשר מטפלים גם בלקוחות פרטיים וגם בחברי קופת החולים. מלבד זה, ישנם כמה מרכזים לבריאות נפש בערים הגדולות שמעניקים סיוע ראשוני בחינם.
"אבל מה יחשבו הילדים/ השכנים/ בעלי/ ההורים שלי?" זו לא בעיה שלכם. אם הם שואלים, נסו להסביר להם שטיפול נפשי חשוב ולגיטימי כמו טיפול פיזי. אם הייתם שוברים רגל בתאונה, אף אחד מהקרובים לכם לא היה מעז להציע לכם לעטוף את השבר במכנסיים יפים וללכת למחרת לעבודה כאילו כלום, נכון? הם היו מטיסים אתכם למיון וצורחים על האחות שתקרא כבר לרופא שעושה את הגבס. אם יש לכם עסק עם מישהו אטום או לא מפותח רגשית במיוחד, אפשר פשוט גם לא לספר לו. בדיוק כמו שלא כל ביקור אצל גינקולוג או פרוקטולוג צריך להפוך לסטטוס בפייסבוק.
"אני לא מאמין בזה". איך אתם יודעים אם לא ניסיתם? נו, אז היה לכם פעם חבר שהלך לפסיכולוג ונשאר דפקט. אף אחד לא קוסם, אתם יודעים. אין גם מה להיבהל מהמחשבה על תרופות נוגדות דיכאון או חרדה – אתם לא יכולים לתאר לכם כמה אנשים חשובים שאתם מכירים מהעיתון, הטלוויזיה, עולם העסקים והכנסת לוקחים תרופות כאלה רק כדי לקום בבוקר או לישון טוב בלילה. נסו לחשוב על זה כך: האם אתם מעדיפים לסבול? טוב לכם ככה? אם התשובה לשתי השאלות היא "לא", אין לכם מה להפסיד.
קלישאה ידועה אומרת שהמשוגעים האמיתיים הם לא אלה שנמצאים בבית משוגעים, אלא דווקא אלה שמסתובבים חופשי. זה לא כל כך מצחיק כשחושבים על כמות האנשים שהזיקו לעצמם או לסביבה שלהם בהיעדר טיפול מתאים או השגחה.
אדם שנמצא בטיפול הוא אדם שמסוגל להודות בבעיה או מכשול שעומד בפניו, וזו כבר חצי הבטחה לשינוי לטובה. תעשו לי טובה, תרימו טלפון לאנשהו, ותקבעו פגישה. מקסימום תפסידו קצת זמן וכסף – זה הרבה פחות ממה שאתם עלולים להפסיד אם תמשיכו לסחוב את הכול לבד.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 10.8.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 